מאז שנות התשעים של המאה הקודמת הרחיבה הממשלה את היצע המוסדות להשכלה גבוהה בישראל, תוך הגדלת המימון הציבורי שהועמד לרשות מוסדות אלה. המדיניות של הרחבת ההיצע התבססה על גישה שלפיה השכלה אקדמית נגישה יותר היא המפתח לצמיחה כלכלית ברמת הפרט וברמת המדינה, ולצמצום פערים בין אוכלוסיות חלשות לאוכלוסיות חזקות יותר. בעבודה זו נבחנו השלכותיה של מדיניות זו.
להלן עיקרי הממצאים:
1 .בעשורים האחרונים גדלה רמת ההשכלה הממוצעת של תושבי ישראל באופן משמעותי מבחינת מדדים כגון מספר שנות לימוד ממוצע או שיעור הפרטים שלמדו במוסד אקדמי.
2 .הספרות המחקרית הקיימת אינה מעלה תמיכה לטיעונים שהובילו לבחירה במדיניות של הרחבת היצע ההשכלה. נראה כי הרחבת היצע ההשכלה לא תרמה לשוויון ההזדמנויות ולצמצום הפערים.
3 .השוואה בין-לאומית מעלה כי ישראל היא אחת המדינות המשכילות בעולם, אך השכלה זו לא מיתרגמת לפריון עבודה גבוה או להון אנושי גבוה כפי שהוא מתבטא במבחנים בינלאומיים.
4 .במדינת-ישראל קיים עודף יוצא-דופן של אקדמאים שלא מצאו עבודה המתאימה לרמת השכלתם. הממצאים זהים גם אם מסירים מהגרים מהמדגם.
