המחאה נגד אמנת איסטנבול עשויה להיראות רע, אך יש להתייחס אליה ברצינות

פרופ' גד סעד, חוקר פסיכולוגיה אבולוציונית נודע, טוען שהפוליטיקה מושפעת מאסתטיקה הרבה יותר משהיא מושפעת משיקולים רציונליים. התעמולה הפוליטית עוסקת בלכער ולא בלשכנע – מסמנים מפלצות ולא דנים במדיניות. המכוער הוא הרע ואין צורך לנמק. גם חז"ל כבר קבעו שיין טוב נשמר דווקא בכלי חרס ולא בכלי זהב, ובכך הזהירו מפני ההטיה הפסיכולוגית שעומדת בתשתית התעמולה – האסתטיקה.

בטור שפרסמה זהבה גלאון נגד הקוראים שלא לחתום על אמנת איסטנבול היא זעקה: "כיעור!". גלאון זנחה נימוקים סדורים כי אין לה בהם צורך – המתנגדים לאמנת איסטנבול סומנו כ"שונאי זרים", כשותפים ל"שנאת אדם" וכמי ששואפים לבטל את זכות הבחירה של נשים. זהו ניסיון לכבוש את המישור האסתטי וזניחה בוטה של הרציונל. הרי אין ולו קשר קלוש בין הדברים.

גלאון ככל הנראה מעולם לא קראה את האמנה. אני מרשה לעצמי להניח זאת כי היא קובעת שהאמנה מאפשרת למדינות להסתייג מן ההוראות הבעייתיות בתחום ההגירה, כגון החובה להעניק מעמד לכל אדם הטוען שנפגע על רקע מגדרי והאיסור על הרחקתו. אלא שאם הייתה גלאון קוראת את האמנה ודאי הייתה מגיעה לאחר סעיף 59 השולי, ממנו אכן ניתן להסתייג, גם לסעיפי ההגירה המרכזיים, 60 ו-61, שכלל לא ניתן להסתייג מהם. סעיף 78 לאמנה אוסר על כך במפורש. הגדרת "אלימות מגדרית" באמנה רחבה באופן מופרך. לא ניתן לקיים מדינה ריבונית, באשר היא, עם מדיניות לפיה כל אישה שתטען בפני פקיד הגבול לאלימות כלכלית מצד בן זוגה וכל גבר שיטען לאפליה על רקע זהותו המינית יקבלו מעמד בישראל והרחקתם תיאסר.

האמנה אף מסמיכה את מועצת אירופה לפקח באופן הדוק ופולשני אחר יישום הוראות האמנה על פי פרשנותם שלהם, ללא מרווח לפרשנות מקומית. ניתן להיווכח מדו"חות הפיקוח שנכתבו עד כה עד כמה הפיקוח נכנס לקרבי כל מדינה. כך לדוגמה פינלנד ננזפת על כך שאינה משתפת עמותות בהליך המנהלי של הוכחת "אלימות מגדרית", שוודיה ננזפת על כך שדרשה "אלימות משמעותית או נשנית" ודנמרק נקראת לספק ייצוג משפטי איכותי לפליטי האלימות המגדרית עוד בטרם הראיון הראשוני.

זהו אובדן עשתונות בקנה מידה לאומי. לא בכדי קנדה, שנוקטת במדיניות הגירה הקרובה לשערים פתוחים, מסרבת לחתום על האמנה. ארצות הברית ויפן, המשקיפות במועצת אירופה כמו ישראל, מסרבות גם הן (ארה"ב וקנדה נימקו את התנגדותן בקושי להתחייב בגלל המבנה הפדרטיבי שלהן). בית המשפט העליון הבולגרי קבע כי אשרור האמנה בלתי חוקתי, בריטניה מסרבת לאשרר אותה כבר מזה עשור, פולין בהליכי פרישה וטורקיה, שהאמנת נקראת על שם גדולת עריה, כבר פרשה.

בחותמה על האמנה, ישראל מתנדבת להיגרר לחקירה אירופית בסוגיות ביטחונית שונות שימוסגרו לפתע כמגדריות כמו מדיניות הריסת בתי מחבלים, שהיה כבר מי שטען באו"ם שהיא מהווה אלימות מגדרית נגד נשות המחבלים. משרד המשפטים מנסה להרגיע כאילו ניתן לצרף לאמנה "הצהרה פרשנית" שתפטור את ישראל מן ההוראות הבעייתיות. פולין, שצירפה גם היא הצהרה פרשנית, דומה לזו שהציעו במשרד המשפטים, ספגה נזיפות חמורות. ובצדק מסוים יש לומר; לא ניתן להצהיר על פרשנות מסתייגת מסעיף שנאסרה ההסתייגות ממנו.

ישראל הוזמנה לחתום על אמנה אסתטית שנראית "טוב". אלא שהיא מסתירה הוראות מזיקות. יהיה זה אסון אם שרי ישראל יזנחו את השיקולים הענייניים רק בשל תעמולה מכערת וקריאות "לחזור למטבח". השרה איילת שקד, שנושא ההגירה באחריותה הבלעדית, פנתה, בצדק, לשר המשפטים גדעון סער בדרישה לבלום את החתימה על האמנה. נדמה שאלו העסוקים בלהצטייר כיפים עושים לעצמם חיים קלים באמצעות כיעור המתריעים מפני הסכנה. אלא שהסכנה לא עסוקה בי, ולא בגלאון. היא פשוט שם. זהירות.

פורסם לראשונה בהארץ.