החקלאות הישראלית – צמיחה מתמדת באיכות וכמות, שחיקה מתמדת של מועסקים

הסיפור של החקלאות בישראל, הוא סיפור של החקלאות בכל העולם. בצד הייצור, ייעול שמביא לשחיקה מתמדת של מספר העובדים בחקלאות, ומעבר מרכז הכובד של כוח העבודה לענפים יותר משתלמים, פחות מייגעים ומסוכנים, ופחות הרסניים לסביבה. בצד הצריכה, שיפור עצום באיכות התוצר והגיוון שלו, על ידי שיפורים טכנולוגיים ומסחר בינלאומי שמאפשר לכל אזור להתמחות בסוג הגידולים שמתאים לאקלים ולמשק המקומי. גם בישראל, אנו נהנים מתוצר באיכות מדהימה, במגוון עצום ובמחיר סביר, שמגיע אלינו מתוצר מקומי מודרני ומשוכלל ומייבוא מסודר ומפוקח, לא בזכות מדיניות ממשלתית ייחודית אלא כתוצאה ישירה של תהליכים עולמיים ארוכי-טווח.
בתחילת ימי ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, היה ניתן באופן כללי למתוח קו פשוט מסוג זה: ריבונות שווה התיישבות שווה חקלאות. הגבולות של מדינת ישראל הצעירה נקבעו במידה מכרעת מגבולות ההתיישבות, וגבולות ההתיישבות נקבעו בצורה מכרעת על ידי גבולות החקלאות. לא הייתה דרך אחרת של יישוב אנשים שיתפרס על ידי שטח גדול, שטח שנדרש היה כדי לכונן מדינה. גם אחרי קום המדינה יש צורך בריבונות מעשית ולא רק פורמלית, ולכן הייתה הצדקה למדיניות שעודדה באופן יזום את החקלאות.
סיבה נוספת לדומיננטיות החקלאות באותם ימים היה השיקול הכלכלי. שלב ההתפתחות הכלכלית של מדינת ישראל באותם ימים היה לכל היותר זה של מדינה מתפתחת ("עולם שני"), ובמדינות בשלב פיתוח זה באופן כללי נדרשים – גם היום – להישען על ענפי ייצור מסורתיים דוגמת חקלאות. לכן אין זה פלא שבתחילת ימי המדינה חלק החקלאות בתוצר הגיע לכעשר אחוזים.
מאז השתנו האילוצים מאד. המשוואה ריבונות/התיישבות לא עברה מן העולם לגמרי, אבל במשך הזמן הגבולות עברו גיבוש מסוים, ונהיו פחות תלויים בהתיישבות בפועל. המשוואה התיישבות שווה חקלאות נחלשה הרבה גם היא. רוב החקלאות היום אינה באזורי ספר, והחקלאות של היום דורשת הרבה פחות כוח אדם מפעם, ובפרט הרבה פחות כוח אדם של יהודים שכן היום עושים שימוש נרחב של פועלים זרים. לכן, היום עיבודם של שטחים גדולים של קרקע אינו מיתרגם באותה מידה לנוכחות עצימה שיוצרת שמירת גבולות ברמה של פעם.
במישור הכלכלי, הסיפור הוא סיפור של הצלחה מסחררת. בחקלאות, יש ייעול מתמיד בענף שמביא לתוצר חקלאי היום כמעט פי 10 מזה שהיה ב1950, בשטח עיבוד דומה ובכוח אדם קטן בהרבה ממה שהיה לפני חמישים שנה. ביתר המשק, יש שיעור צמיחה בין הגדולים בעולם שמגמד את הצמיחה בחקלאות, כך שהיום כל סוגי החקלאות מהווים פחות מ2% של תוצר.
למעשה, נתח החקלאות בתוצר ובתעסוקה איננו זניח, אבל גם רחוק מלהיות בולט. מספר הישראלים שעובדים במסעדות יותר מכפול המספר שעובדים בחקלאות, ומספר אחרון זה אינו גדול בהרבה מהמועסקים בעיצוב שיער וטיפולי יופי. לאור מצב זה, לא ברורה ההצדקה לרכז התמיכה שהממשלה נותנת לענף במשרד ממשלתי נפרד, משרד החקלאות, במקום לטפל בו ביחד עם יתר ענפי המשק תחת המטרייה של משרד הכלכלה.
צריך להכיר בעובדה שתהליכים אלו הם עולמיים ומבניים, ולא דברים שניתנים לשינוי משמעותי על ידי מדיניות. ייתכן אולי שעל ידי מדיניות זאת או אחרת שיעור גידולי השדה בתוצר יעלה מאחוז אחד לאחד פסיק שתיים, אבל תהליך הייעול מבטיח שהשיעור יישאר קטן וקטֵן. תפיסה של ריבונות-שווה-התיישבות-שווה-חקלאות במאה העשרים ואחד צריכה להיות מכוונת לאותם אזורים וענפי חקלאות בהם ניתן לקבוע שהמשוואה אכן תקפה.

המאמר פורסם לראשונה בעלון "עולם קטן" לקראת ט"ו בשבט