פרסומים
הדיון בבג"צ על חוק יסוד הלאום: בין ישראל ותאילנד
מצב שבו בית המשפט העליון בוחר להעניק לעצמו סמכות לדון בנוגע לחוק יסוד, משום שאינו תואם את השקפת עולמם של השופטים, הוא מצב שהשלכותיו מובנות למעטים. אנשים יקומו בבוקר של יום הדיון בבג"צ בטוחים שהם חיים במדינה דמוקרטית, אך ישנו חשש ממשי כי הם עלולים ללכת לישון במדינה הדומה יותר לתאילנד, מדינה בה לנבחרי הציבור מעולם לא הייתה זכות המילה האחרונה, כפי שנראה להלן.
בשונה מתאילנד, הלמודה הפיכות, ישראל הינה דמוקרטיה יציבה יחסית. אירועים משמעותיים של חילופי שלטון מתבצעים רק בקלפי, באופן מסודר.
אם כך, מה לנו להשוות בין ישראל לתאילנד? מה בין מדינה שטרם הוסדרה בה חוקה, למדינה שמאז תחילת שנות ה30 החוקה הוחלפה בה עשרים פעם ?
ההפיכה האחרונה בתאילנד התבצעה ב2014. בנובמבר 2013, כאשר החלו עימותים והפגנות נגד הממשלה, פיזרה ראש הממשלה את בית הנבחרים וביקשה לערוך בחירות. בית המשפט ניצל תקופת כאוס פוליטי וב21 למרץ 2014 החליט על ביטול הבחירות. ב7 במאי 2014 הדיח בית המשפט את ראש הממשלה ותשעה שרים בכירים נוספים מתפקידם, בגלל העברתו השנויה במחלוקת של קצין ביטחון בכיר מתפקידו בשנת 2011. מספר ימים לאחר פסקי הדין, הצבא התאי הכריז על משטר צבאי, ביטל גופי שיטור, החל בצנזור האינטרנט, סגר אתרי תקשורת ואסר על פרסום מידע שעלול להציג את הצבא באור שלילי. בנוסף הוא ביטל את החוקה והתקין חוקת ביניים שמלבד השארת סמכויות המלך (הטקסיות), ביטלה את סמכויות הממשלה והעניקה לצבא סמכויות גורפות. הממשלה והסנאט פורקו ובמקומם הוצבו אנשי צבא שישמשו כשרי ממשלה בפועל.
בישראל אין אנו חוששים להפיכה באמצעות חרב ולא לעליית חונטת משפטנים. לעומת זאת יש חשש שבית המשפט העליון מנצל מצב כאוס פוליטי כדי לדון בשאלה האם ראוי לבטל חוק יסוד שחוקק ע"י נבחרי הציבור משום שהוא מתנגד לו אידיאולוגית, וסבור שרק הוא בעל הסמכות לקבוע איזה חוק תואם את ערכי היסוד של ישראל.
ביום שלישי הקרוב, אזרחי ישראל ישבו לראשונה מול הרכב של 11 שופטים שיבקשו לקבוע כי רק הסכמה שלהם תאפשר לאזרחי המדינה לקבוע את חוקי היסוד שלהם. עמדתם של אזרחי מדינת ישראל – הבאה לידי ביטוי באמצעות החלטות נבחרי הציבור מטעמה – עשויה להיות מושלכת הצידה, כלא רלוונטית. גם אם יוחלט לבסוף שלא להתערב, עצם העובדה ששופטי העליון לקחו לעצמם סמכות לבחון את ביטולו חוק יסוד שעבר לאחר דיונים רבים בציבור, בממשלה ובכנסת, הוא מטריד מאד. הענקת הזכות לבית המשפט העליון בישראל להיות המכריע הסופי בשאלות ליבה, לרבות בשאלה מה יכולים האזרחים – באמצעות נציגיהם – לחוקק, עלולה להוביל למציאות דומה לזו שבתאילנד. בישראל הם אלו בעלי תואר "שופט", ולא "צבא", אך המשותף לשניהם – גופים שמעולם לא זכו לאמון העם.
בדיונים שהתקיימו לאחר פסק דין מזרחי, שבו טען בית המשפט לראשונה כי בסמכותו לפסול חוקים, הטענה הרווחת הייתה כי שופטי העליון לא ביקשו לקבוע עקרונות של צדק או לכפות עמדה ערכית, אלא רצונם ליישם את רצונו של המחוקק.
כאשר נבחרי הציבור פועלים לקבוע עקרונות באמצעות חקיקת חוקי יסוד, מה יעשה השופט במקרה והוא, באופן אישי, אינו מסכים לאותם עקרונות? בתאילנד היה זה פשוט, הצבא לא קיבל את סמכות נבחרי הציבור ולקח פיקוד, לטענתו, על מנת לוודא שהמדינה תצא מהמשבר הפוליטי. במקרה דנן, החשש כי אזרחי ישראל יקומו בפועל למדינה תחת שלטון בג"ץ עשוי להפוך לעובדה מוגמרת.
ישנו חשש אמיתי כי, במסגרת הכאוס הפוליטי הקיים בישראל, בית המשפט העליון מבקש לקחת לידו עוד ועוד סמכויות. מצב זה בא לידי ביטוי ברצף מהיר וחריג של דיונים תקדימיים, שתוצאותיהם עלולות להוביל להעברת השלטון בישראל, דה פקטו, לידי בית המשפט. בית המשפט הנכבד יאפשר "לילדים" להמשיך לריב בפינות הגן שאנו קוראים להם כנסת/ממשלת ישראל, אך "הגננת" תשמור עלינו מהפוליטיקאים המסוכנים. האם זהו הפתרון האולטימטיבי לקשיים הפוליטיים במדינת ישראל? אין ספק כי בית המשפט העליון סבור שכן.
