האם המדינה מתאכזרת לנשים חד-הוריות?

לאחרונה הובלתי מחקר ופרסום של נייר מדיניות בפורום קהלת, העוסק בכימות ההטבות שמקבלות משפחות חד-הוריות. יערה מן משדולת הנשים התייחסה למאמר המדיניות, בטור שפורסם ב-12 בנובמבר ב"גלובס" ("בואו נודה: משפחות חד-הוריות הן בעיקר נשים"). בניגוד לכמה תגובות אחרות שפורסמו בעקבות נייר המדיניות, תגובה זו נכתבה בצורה מכובדת ועניינית, לא ממציאה טענות שערורייתיות שכביכול כתבנו בנייר המדיניות ומעלה מספר טענות רציניות. ברצוני להתייחס לשתיים מטענותיה העיקריות של יערה מן.

הטענה הראשונה היא שבדיון על חד-הוריות יש עניין מגדרי (ברוב המשפחות החד-הוריות יש אישה ורק במיעוטן יש גבר) ושנייר המדיניות מתעלם מכך. זה נכון שבנייר המדיניות לא התייחסנו במפורש לעניין המגדרי. אולם, לא ברור מה אנחנו אמורים להבין מטענה כזו, במיוחד כאשר היא מושמעת על-ידי נציגת ארגון פמיניסטי הדוגל בהעצמת נשים. אנחנו מכמתים בנייר המדיניות את סך ההטבות שמקבלת משפחה חד-הורית בעלת הכנסה נמוכה יחסית, ומוצאים שמדובר בסכומים מאוד גבוהים יחסית למשפחות דו-הוריות שמצבן עלול להיות קשה אף יותר משל המשפחה החד-הורית.

ההטבות האלה מייצרות תמריצים כלכליים מאוד חזקים למשפחות חד-הוריות להישאר חד-הוריות (כלומר לא להיכנס לקשרי זוגיות או לא לדווח על קשרים כאלה). לכן, אנחנו מסיקים שיש לבדוק את השפעת התמריצים האלה בפועל, ולעצב את מדיניות הסיוע תוך התחשבות גם בהשפעות האלה. האם אנחנו צריכים לשנות את מלאכת הכימות או את ניסוח המסקנות המתבקשות, אך ורק מכיוון שמדובר במשפחות שבהן שיעור גבוה יותר של אימהות מאשר של אבות? האם התעלמות מתמריצים מעוותים שמייצרת מדיניות ההטבות הקיימת באמת תשרת העצמת נשים ושוויון מגדרי? ואם וכאשר מתברר (בהקשר הנוכחי או בכל הקשר אחר) שלטובת כלל הציבור מתבקש שינוי במדיניות הקיימת, האם צריך להימנע ממנו אך ורק מכיוון שבטווח הקצר קבוצת הנהנים מהמדיניות הנוכחית כוללת שיעור גבוה יותר של נשים מאשר של גברים?

הטענה השנייה היא שלמרות שפע ההטבות למשפחות החד-הוריות שהן בעלות הכנסה נמוכה, כפי שמתוארות בנייר המדיניות, למשפחה חד-הורית יש סיכוי נמוך יותר להיחלץ ממצב של עוני יחסי. ולראיה, מסתמכת יערה מן על דוח המוסד לביטוח לאומי, המוצא כי לאם חד-הורית שעובדת במשרה מלאה ומקבלת שכר מינימום וקצבת ילדים, אין כמעט סיכוי לא להיות ענייה; וזה נכון אפילו אם יש לה רק ילד אחד. המצב חמור יותר אם יש לה יותר ילדים. בפרט, אם חד-הורית לשני ילדים שעובדת במשרה מלאה בשכר מינימום זקוקה לתוספת של כ-40% מהכנסתה כדי להרים את הראש מעל לקו העוני.

אולם טענה זו מבוססת על טעות, לא של יערה מן, אלא של המוסד לביטוח לאומי. בדוח העוני לשנת 2016 של המוסד לביטוח לאומי מוערכת רמת הקושי של משפחה לצאת ממצב של עוני (לוח 3). בפרט, נבדקת משפחה חד-הורית שבה ההורה במשרה מלאה ומשתכר שכר מינימום (כ‑4,738 שקלים), משלם את תשלומי החובה (דמי בריאות וביטוח לאומי), ומקבל קצבאות אוניברסליות (ישנה קצבה אחת כזו בלבד – קצבת ילדים). בהתייחס למשפחה חד-הורית כזאת נכתב בדוח: "אם עצמאית עם שני ילדים העובדת במשרה מלאה בשכר מינימום, לא תיחלץ מעוני בלי שתמצא משאבים נוספים בסדר גודל של כ-40% מהכנסתה…" (עמ' 4). נדגיש, שמדובר באם חד‑הורית שמתחשבים בהכנסתה מעבודה ובהכנסתה מקצבת ילדים בלבד. ואולם, תמונת מצב זו מתהפכת אם לוקחים בחשבון הטבות אחרות שזכאית להן משפחה חד-הורית זו – הטבות שמשום מה לא נלקחו בחשבון בחישוב זה, אך כן נלקחו בחשבון בחישוב קו העוני עצמו.

הפנינו את תשומת לב המוסד לביטוח לאומי לטעות הזו בדצמבר 2017. למעשה, הסכום שהייתה זכאית לו המשפחה מקצבת הבטחת הכנסה בלבד הוא 1,844 שקלים לחודש (בהנחה שאין רכב או דירה בבעלות), שהם לבדם כ‑38% מהכנסתה החודשית. הכנסות מהטבות נוספות, כגון מענק לימודים, סבסוד מסגרות טיפול בילדים, סיוע בשכר דירה ועוד, עשויות להסתכם בכ-2,700 שקלים נוספים לחודש ויותר (ר' סעיף ה' ובייחוד לוח 1 בנייר המדיניות). נמצא שיחד עם קצבת הבטחת הכנסה, משפחה זו עשויה לקבל תוספת של כ-93% להכנסתה החודשית, וזאת מבלי להתחשב בהטבות פוטנציאליות נוספות (המפורטות בנייר המדיניות). בסך הכל, הכנסתה החודשית של משפחה חד-הורית כזאת עשויה להגיע לכ-9,454 שקלים בחודש ויותר, שהם כ-2,543 שקלים מעל קו העוני נכון לשנת 2016.

המאמר הופיע לראשונה בגלובס