גרין ניו-דיל: הרצוי וההזוי בתכנית

באחרונה השיקה המחנה הדמוקרטי את "תכנית כלכלה ירוקה לישראל", בהשראת ה"גרין ניו דיל" המעורר דיון בארה"ב. התכנית לדבריה "באה לשים בראש סדר העדיפויות את הסביבה" והיא כוללת "קפיצת מדרגה" בחמישה תחומים: תחבורה ציבורית, דיור ועירוניות, אנרגיה, מיסוי ירוק ושינויי הרגלי צריכה.

התכנית מציבה יעד שאפתני ביותר של 100% גמילה מדלקים פוסיליים עד שנת 2050. יש ביעד זה ממד ראוי לצד  ממד הזוי.

גמילה מוחלטת מאנרגיה פולטת פחמן עד שנת 2050 מהווה יעד שאפתני ביותר עבור כדור הארץ. מוסכם על כלכלני סביבה שקיצוץ משמעותי בגזי פלט יהיה כרוך בהכרח בירידה דרסטית ברמת חיים. היום פחות מחמישית האנרגיה בעולם היא ממקורות מתחדשים, ואחוז מאד גדול מזה הוא כוח הידרואלקטרי שקרוב למיצוי. גם מקורות זמינים של אנרגיה מן השמש ומן הרוח די מיצו את עצמם במצב הטכנולוגי הנתון, וגידול הלאה בשימוש במקורות אלו כרוך בעלות גבוהה בהרבה מעלות השימוש בדלקים. תחנות כוח גרעיניות שיכולות להוות חלופה ראויה אינן בעלות דימוי טוב ולכן לא מפתיע שאינה מוזכרת בתכנית של המחנה הדמוקרטי.

לאור העלות האימתנית, מעט מאד מומחי כלכלת סביבה סבורים שמוצדקת גמילה כזאת. חתן פרס נובל ויליאם נורדהאוס, למשל, סבור שהמדיניות המתבקשת היא להשית מס פחמן צנוע יחסית שלדעתו ייצב בלבד את רמת הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה. יש גם לא מעט חוקרים שסבורים שהתגובה המתבקשת אינה מאמץ נואש לקיצוץ בהיקף פליטת הפחמן אלא מאמץ מושכל להתמודד אתו, למשל מניעה על ידי הנדסה סביבתית או הגנה בפני הנזקים.

אולם לצד אלו יש גם טענה כבדת-משקל שהחלופה הכואבת של קיצוץ דרסטי בפליטת פחמן, למרות הירידה הדרסטית ברמת החיים הכרוכה בה, היא הדרך הרצויה לאנושות. זאת הייתה למשל הגישה של מרטין ווייצמן, כלכלן סביבה בולט שהלך לעולמו בשבוע שעבר, ששכנע רבים שהמודלים המקובלים אינם מעניקים די משקל לסיכוי קטן שתתחולל קטסטרופה גדולה. לכן ראוי שתפיסה זאת תהווה חלק מן הדיון הציבורי והפוליטי בישראל, והמחנה הדמוקרטי מספק תרומה חשובה בהצגת חלופה פוליטית ירוקה באמת.

הממד ההזוי בתכנית הוא להעתיק תכנית בסדר גודל גלובלי כדי לישם אותה במדינה קטנה ומבודדת. לישראל אין מקורות טבעיים זמינים לאנרגיה מתחדשת דוגמת מפלי ענק או אזורים נרחבים המתאימים לחוות רוח. בנוסף, בגלל התנודתיות המובנית של מקורות אנרגיה אלו, מדינות שעושות שימוש במקורות אלו מרבות להישען על קישוריות לרשתות חשמל שכנות – אפשרות לא מבטיחה למדינת ישראל המסובבת מדינות לא מפותחות, חלקן עוינות.

לפי החישובים שלנו, חלקה של ישראל בפליטות פחמן בעולם ב2050 לא יעלה על אחוז בודד. אי לכך, גמילה מוחלטת של ישראל מדלקים לא תתרום מאומה לייצוב האקלים. המשמעות המעשית של הרף השאפתני של המחנה הדמוקרטי היא שתושבי ישראל ישלמו מחיר כואב ברמת החיים הכלכלית, וגם יספגו את המכה של שינוי אקלים מתמשך.

גם למי שדבק בגישת הקצה שדוגלת בקיצוץ כמעט מוחלט בשימוש בדלקים תוך דור אחד, הדרך הפוליטית היחידה שתאפשר צעד כזה הוא אמנות בינלאומיות. למשל, אמנת קיוטו אינה רק הסכם אלא גם מסגרת, כמו הסכמי GATT להורדת חסמי סחר, פן אחד של פעילות מתמשכת לשיתוף פעולה בינלאומי לייצוב האקלים. החלופה היחידה הרלוונטית לפוליטיקה הישראלית היא הגברת הפעילות הדיפלומטית במסגרות הבינלאומיות תוך כדי מוכנות לעשות ויתורים כואבים בתחום האנרגיה ובתנאי שאלו יאומצו גם על ידי מדינות עמיתות. רק כך קיים סיכוי של ממש להשפיע על תמהיל השימוש באנרגיה על ידי האנושות כולה.