חילופי המפקדים בגלי-צה”ל בקיץ האחרון, יחד עם הודעתו של שר הביטחון אביגדור ליברמן על בחינת מקומה הראוי של התחנה, יוצרים הזדמנות טובה לביצוע הערכה מחודשת של מטרות התחנה ושל הכיוון שאליו היא צריכה לפנות בשנים הקרובות – שנים שבמהלכן צפויים שינויים בצבא ובתקשורת בישראל.
בשלהי חודש אוגוסט סיים ירון דקל כהונת פיקוד סוערת בת חמש שנים וחצי שכללה ביצוע של שינויים ניכרים בתחומים שונים של פעילות התחנה. בין השינויים לטובה שהנהיג דקל יש לציין מיזוג של מחלקות שונות בתחנה למספר קטן יותר של חטיבות, וזאת לשם שיפור מוטת הניהול והעריכה בה, הגדלה משמעותית של הכנסות התחנה מפרסום ומתשדירי חסות, המשך גיוון הפרופיל של החיילים המשרתים בתפקידים עיתונאיים ושל עיתונאים המשדרים בתחנה כאזרחים עובדי צה”ל, ריענון של לוח השידורים והוספת תוכנית על חיילים וחיילות ללוח השידורים (“הקשב”) ועוד.
מנגד, ניתן לציין לרעה את קיומם של יחסי עבודה עכורים בין בכירים בתחנה (בראש ובראשונה ראש מחלקת החדשות, אבי ברזילי) לבין פקודיהם, איושים פחות מוצלחים של מגישים בתוכניות בולטות (שיבוצו של יעקב ברדוגו כמנחה שותף של התוכנית “חמש בערב”), פורמטים פחות מוצלחים לתוכניות שונות (ניהול שיח של שני בעלי דעה בהנחיית עיתונאי בתוכנית “המלה האחרונה” – החלטה ששונתה לבסוף), ועוד.
להחלטות הפחות נכונות ופחות מוצלחות הללו יש להוסיף נקודות בעייתיות שעליהן הצבעתי במחקר המדיניות שלי, שראה אור במסגרת פורום קהלת בשנת 2014, ובטורי דעה שפרסמתי לאחר מכן: ההפעלה של גלגל”צ במסגרת הצבא – תחנה שאין לה זיקה חזקה לפעילות צבאית ושחרף היותה אהודה על-ידי חיילים רבים יכולה להיות בבעלות גורם אזרחי מסחרי; עיסוק מוגבר של התחנה באקטואליה ושיבוץ של חיילים בשירות חובה בתפקידים עיתונאיים שמחייבים עיסוק בסוגיות ציבוריות רגישות ומגע שוטף עם פוליטיקאים – בניגוד לצביון הלא מפלגתי שצריך להיות לצבא במדינה דמוקרטית – מגמה שהלכה והחריפה בשנים האחרונות; הימנעות ממינוי נציב תלונות ציבור שאינו משדר תוכניות בתחנה; היעדרה של תוכנית עבודה רב-שנתית לתחנה, ועוד. בעיות אלו טרם קיבלו מענה הולם.
כניסתו של שמעון אלקבץ לתפקיד מפקד התחנה במקומו של ירון דקל היא זמן מתאים לקבלת החלטה באשר לעתידה. זאת, בייחוד לנוכח השינויים בשוק התקשורת הישראלי שהתבצעו בזמן האחרון ושעתידים להתבצע בזמן הקרוב: הקמת תאגיד השידור הישראלי על שמונת ערוצי הרדיו שלו, שינויים מתוכננים במשטר הרגולטורי של התקשורת האלקטרונית ופתיחה אפשרית של שוק הרדיו למפעילים נוספים; ומאמציו של הרמטכ”ל הנוכחי, רא”ל גדי אייזנקוט, למקד את פעילות הצבא בביצוע משימות צבאיות מובהקות תוך כדי שחרורו מביצוע משימות אזרחיות יותר, כמו הפעלת גל”צ.
גל”צ זקוקה לנ”צ ברור. על השר ליברמן, שחמק מהכרעה ברורה בנושא בתחילת השנה, לקבוע האם היא תחנה של צה”ל ושל חייליו או שהיא תחנה בעלת צביון אזרחי שיש לה שורשים היסטוריים עמוקים בצה”ל. אם היא תחנה צבאית, יש לנקוט בצעדים משמעותיים לצמצום העיסוק של חיילים באקטואליה וחיזוק הקשר בינה לבין החיילים והמפקדים באמצעות הגדלת התכנים שמוקדשים להם. אם היא תחנה אזרחית, יש להוציאה לאלתר מצה”ל ולהעבירה לתאגיד השידור הישראלי או להפריטה. שמעון אלקבץ, שצבר ניסיון רב בתחום התקשורת, יצטרך ליישם את החלטת השר, תהא אשר תהא, על הצד הטוב ביותר – ולהבטיח כי התחנה תתפתח ותשגשג, בין אם היא תלבש חאקי ובין אם היא “תעלה על אזרחי”.
המאמר פורסם לראשונה ב”עין השביעית” (7.11.2017)
