עלו באחרונה הצעות שונות להטיל פיקוח על שוק זה, בצורה של מגבלות על מחיר ומשך השכירות. פיקוח מסוג זה נוטה אמנם לסייע לאלו שכרגע גרים בשכירות – הנהנים מציבות מסוימת בתנאי ההשכרה. אבל הפגיעה במשכירים – רובם מן המעמד הביניים – בעייתית בפני עצמה, ובנוסף נוטה להקטין את היצע הדירות להשכרה ובכך מקשה מאד על שוכרים חדשים למצוא דיור הולם. מספר השוכרים החדשים האלו, הנפגעים, הוא מאד גדול שכן שוק השכירות בארץ מתאפיין בתחלופה מאד גדולה. במידה רבה אוכלוסיית השוכרים אינה מעמד מסוים אלא שלב מסוים בחיים. הצעירים שוכרים, ובגיל מבוגר יותר במרבית המקרים רוכשים. ביטוי סטטיסטי של תופעה זאת: הגיל הממוצע של שוכרים דירות צעיר ביותר מעשור מן הגיל הממוצע בכלל האוכלוסייה.
מחקרים ממחישים את חוסר היעילות של פיקוח לעזור לכלל השוכרים. מחקר של הOECD מצא שבמקומות שיש פיקוח על שכר דירה השכירות אינה זולה יותר ביחס למקומות אחרים, אבל במקומות אלו דירות להשכרה פחות זמינות ואיכותן נחותה משמעותית מחמת חוסר הכדאיות להשקיע בנכס.
אגב, אפילו מי שרואה תועלת ברגולציה המוצעת צריך להסכים שתרומתה מתגמדת מול הסכומים העצומים – מאות מיליוני שקלים – שהופרחו כתמריץ כספי למשכירים שיישרו קו עם כללי ה"שכירות ההוגנת".
צדקה שרת המשפטים, איילת שקד, בדבריה לאחר הדיון בחוק השכירות לפיהם יש הבנה "שאין צורך בפיקוח על מחירי שכר דירה, וכי התערבות במחירי השכירות עלולה לגרום למצב ההפוך של העלאת מחירי הדירות".
המאמר פורסם לראשונה במגזין הנדל"ן של גלובס (2-3 באוגוסט)
