שרים ופוליטקאים מתבלבלים לעיתים קרובות בשאלה: "מי הלקוח?". הם נעשים שבויים בידי פקידי משרדיהם, שבתורם נמצאים במערכות יחסים עמוקות עם בעלי אינטרס. התופעה אינה ייחודית לישראל. קבוצה קטנה ובעלת עניין מובהק תהיה חזקה בהרבה מקבוצה מבוזרת בעלת אינטרס מובהק פחות. בשפה הכלכלית קוראים לזה "תיאוריית הבחירה הציבורית".
אי־הבנה מיהו הלקוח יכולה לגרום לשר כלכלה, למשל, להעדיף כלכלית את מפעלי המלט "נשר" על פני האינטרס הרחב של משפחות הזקוקות לקורת גג. שר חקלאות, למשל, עלול לחשוב שתפקידו אינו לדאוג לתפוקה חקלאית טובה וזולה לכלל הציבור הישראלי, אלא לדאוג לקרטל חקלאי צר. לצערנו, פעמים רבות שר החקלאות הוא שר הקרטלים החקלאיים. משרד התחבורה הוא ככל הנראה המשרד המוביל באי־זיהוי הלקוח – בין דרישות ועד רכבת ישראל, חוסר יעילות בשדה התעופה ומכרזים מסובכים של מפעילי התחב"צ. הנוסעים, שהם הלקוחות האמיתיים, מקבלים יחס של בקר המשונע במשאית.
משרד החינוך הוא כנראה המשרד החשוב במדינה, וכל בוקר שבו שר החינוך לא שואל את עצמו "מי הלקוח?" ו"מה המוצר?" – זה עוד יום שבו אנחנו מפסידים במערכה על החינוך.
אז למען הסר ספק, הלקוחות של מערכת החינוך הם הילדים שלנו. לא הסתדרות המורים, לא ארגוני המורים, לא פקידים עם גחמות חינוכיות ולא עסקנים. הגישה שלפיה מערכת החינוך היא מחסן ילדים וצינור העברת כספים מאוצר המדינה לחברי הסתדרות ולארגון המורים – שגויה.
התשובה לשאלה "מה המוצר?" במערכת החינוך היא – חינוך איכותי, שמכין את התלמידים לאזרחות טובה ולשוק עבודה מודרני. המוצר של מערכת החינוך אינו חוזרי מנכ"ל או חופשות והשתלמויות למורים.
תלמידי ישראל מדורגים נמוך בסולם פיז"ה, ומורי ישראל מדורגים נמוך בסולם כישורי העבודה. מספר התלמידים בכל כיתה גדול, אך יחס המורים דומה לזה שבמערב. הסיבות לכך הן, בין היתר, לימודים שישה ימים בשבוע ונוכחות מועטה בכיתות. שכר המורים הממוצע דומה לזה שבמערב, אך בחלוקה הפנימית של השכר – אנחנו רואים שרובו הולך למורים ותיקים שמקושרים להסתדרות, על חשבון המורים הצעירים. מערכת שרואה בעצמה צינור כספים למורים ותיקים לעולם לא תמשוך מורים צעירים ואיכותיים, ולא תחזיק בהם.
בסבב השכר האחרון שרי האוצר והחינוך הקודמים, ליברמן ושאשא ביטון, ראו במשרד צינור כספים למורים. בהסכמי השכר הנדיבים שנחתמו בספטמבר לא נכתבה מילה אחת על שיפור איכות החינוך. זה מה שקורה כששרת החינוך לא שואלת את עצמה מי הלקוח ומה המוצר.
לשר החינוך החדש, יואב קיש, צפויה קדנציה קשה ולא מתגמלת, וארגוני המורים כבר מחממים מנועים. לשרי חינוך קשה להיות פופולריים. אף אחד לא מודה להם אם רמת החינוך עולה, אך כשמורים מתנגדים לכל סוג של רפורמה – מאשימים אותם בשביתות ובאיומים. עדיין, מכיוון שבחינוך אין הרבה לאן לרדת ויש קואליציה חזקה ויציבה, יש כמה דברים שיחזקו את ישראל באמצעות החינוך לדורות קדימה:
מעבר לחמישה ימי לימוד יגדיל את מספר המורים פר כיתה, ויאפשר הרבה יותר חינוך עם פחות מורים; גמישות ניהולית תאפשר הוצאת מורים רעים ותגמול מורים טובים; פתיחת אזורי רישום תעניק להורים בחירה; תקצוב מלא ללימודי ליבה, גם במוסדות מוכרים שאינם רשמיים, יגדיל במהירות את מספר לומדי הליבה; העסקה של מורים בחוזים אישיים תשאב מורים איכותיים לתוך המערכת; ותקצוב שקלי פר תלמיד יוריד את הלחץ הביורוקרטי מבתי הספר.
השר קיש, יש לך הזדמנות להזניק את החינוך קדימה בשני עשורים בקדנציה אחת. אל תוותר.
הטור פורסם לראשונה בישראל היום תחת הכותרת "שר החינוך או שר המחנכים".
