כמו בזמן ההודעה של אריק שרון על "תכנית ההתנתקות", גם בימים אלו אנו עדים לתופעה סימולטנית של חקירות משטרה ושל יוזמות מדיניות לטיפול שורש בסכסוך הישראלי-ערבי. אך מעבר לעיתוי המסקרן של הפעלתנות הזאת, המדינית והמשפטית, ראוי באמת לשאול, אם רצוי שישראל תיזום תכניות מדיניות על מנת להדוף את הלחץ הבינלאומי המופעל עליה בדמות המהלכים החד-צדיים של הפלסטינים באו"ם או היוזמות האירופיות – הכרה סמלית במדינה פלסטינית ואיומי סנקציות.
לא ניתן לגבש עמדה מדיני מבלי להחליט על בסיס איזו הנחת יסוד אנו מסתכלים על המערכת הבינלאומית. קיימת טענה שעל פיה האירופים והאמריקנים הליברלים "מאבדים סבלנות" כלפי ישראל – בגלל כל ערכי הקדימה והצדק הידועים. אז מדוע לאותם אירופים ואמריקנים יש את כל הסבלנות שבעולם כלפי הכיבוש הסיני בטיבט, הכיבוש ומרוקאי במערב סהרה, הכיבוש הרוסי בגרוזיה, או הכיבוש הטורקי בקפריסין? ההסבר פשוט: מדינות מנהלות את מדיניות החוץ שלהן על פי אינטרסים ושיקולים של עלות ותועלת, ולא על פי רגשות ואידיאולוגיה.
ארצות-הברית לא מתבטאת בעניין טיבט כי סין מחזיקה ב-1.3 טריליון דולר של איגרות חוב ממשלתיות אמריקניות. מנגד, ישנה תועלת לדבר על "פלסטין" וללחוץ על ישראל בגלל המשקל הגיאו-פוליטי של העולם הערבי ובגלל המשקל האלקטורלי של ערביי אירופה. המשקל הגיאו-פוליטי של העולם הערבי אינו מספיק להפעיל לחץ על סין כדי לשים קץ לדיכוי האלים שלה בחבל הקסינג'יאנג המוסלמי. ישראל היא מדינה קטנה שלא מסוגלת להדוף לחץ בינלאומי, כפי שאפילו מעצמה אזורית כמו טורקיה מסוגלות לעשות.
היוזמה הישראלית הנגדית
ישראל אומנם חשופה ופגיעה ללחצים בינלאומיים, אך לחצים אלו נובעים מאינטרסים ריאליסטיים ולא ערכיים. כך שמי מציע "יוזמה מדינית" על מנת לרצות, כביכול, את הסטנדרטים הערכיים ומשפטיים של המערב – טועה. לא תהיה תועלת ליוזמה ישראלית שלא תשתלב בתוך אינטרסים של עלות תועלת.
מאז כישלון היוזמה של מזכיר המדינה ג'ון קרי להשיג הסכם שלום בין ישראל לבין הפלסטינים באביב שעבר, רק הפלשתינים יוזמים מהלכים חד-צדדים. ישראל מגיבה באיומים לא אמינים ("תהיה תגובה קשה"), אמירות רגשיות ("האירופאים לא למדו לקח מן השואה"), ובקשות מארצות הברית, שתטיל את הווטו שלה במועצת הביטחון. כאשר פוליטיקאים ישראלים מדברים על "יוזמה", הם לא מתכוונים למהלכים חד-צדדים באו"ם (כפי שהפלסטינים עושים) אלא רק למודלים שונים של נסיגות ישראליות חד-צדדיות או של הסדרים אזוריים אזוטריים.
אולם אין אפשרות של הסכם בין ישראל לבין הפלסטינים, משום שהנהגת אש"ף מסרבת להתפשר על מה שהיא מכנה "זכות השיבה". ועידת קמפ דייויד, מתווה קלינטון, תהליך אנאפוליס, הצעות אולמרט, והמשא ומתן האחרון בתיווך של ג'ון קרי נכשלו בגלל הסירוב של ערפאת אתמול ושל עבאס היום לקחת על עצמם את השלילה הסופית ורשמית של מתן אופציה לצאצאיהם של פליטי 1948 להפוך לתושבים ולאזרחים של מדינת ישראל. "זכות השיבה" סותרת בתיאוריה ובפועל את "פתרון שתי המדינות". ועל נקודה זו בדיוק ישראל יכולה לבנות קייס בינלאומי ולהציע יוזמה משלה.
הפלסטינים מנסים לכפות על ישראל, דרך האו"ם, מה שהם לא הצליחו להשיג במשא-ומתן, דהיינו נסיגה מלאה וללא תנאי ובלי ויתור פלסטיני על זכות השיבה. על ישראל לעשות את אותו הדבר בדיוק: לפנות לאו"ם כדי לכפות על הפלסטינים ויתור על זכות השיבה ופירוק סוכנות אונר"א (UNRWA). ברור שישראל לא תשיג רוב בעצרת הכללית ובמועצת הביטחון כדי לפרק את אונר"א וכדי להכריז באופן רשמי כי "זכות השיבה" היא פנטזיה חסרת בסיס במשפט הבינלאומי. אך יוזמה כזו תשנה את מאזן הכוחות הפסיכולוגי: במקום שרק ישראל תשב על ספסל הנאשמים אל מול דעת הקהל הבינלאומית בשל "סירובה" לפנות שטחים, גם הפלסטינים ישבו על אותו הספסל בשל סירובם להסיר את המכשול העיקרי לפרדיגמה (המקובלת בדעת הקהל הבינלאומית) של שתי מדינות.
הרי מטרת הפלסטינים היא להחליף את החלטת 242 של מועצת הביטחון (נובמבר 1967) בהחלטה שתדרוש מישראל נסיגה מלאה וללא תנאי. החלטה 242 מתנה כל נסיגה ישראלית בהסכם שלום, ולא מוטלת על ישראל חובה, בתמורה להסכם שלום, לסגת מכל השטחים אלא רק מחלק מהם. כך שעל-פי החלטה זו, נסיגה ישראלית יכולה להיות חלקית ועל תנאי.
יש עוד אלמנט של החלטה 242 שהפלסטינים רוצים לבטל: הסעיף שמתייחס לפליטים. הרי הם נוהגים לטעון כי יש לפתור את בעיית הפליטים על-פי החלטות האו"ם, לרבות החלטה 194 של עצרת האו"ם משנת 1949, אשר מכירה בזכות הפליטים עצמם לחזור לבתיהם, אך זכות זו לא חלה על צאצאיהם. אולם החלטה 194, כמו כל החלטות העצרת הכללית, היא בגדר של המלצה בלבד ואינה החלטה מחייבת. לעומת זאת, החלטה 242 מחייבת כמו כל ההחלטות של מועצת הביטחון. בעניין הפליטים, החלטה 242 קובעת כי "יש לגבש פתרון הוגן לבעיית הפליטים". מתן זכות להתאזרח בישראל יביא לחיסול המדינה היהודית.
ההחלטה לא מתייחסת רק לפליטים הערבים אלא גם לפליטים היהודים, כפי שהסביר זאת שגריר ארה"ב באו"ם ב-1967, השופט ארתור גולדברג (מקורבו של הנשיא דאז ג'ונסון).
כך שהחלטה 242 אינה דורשת נסיגה ישראלית מלאה וללא תנאי, והיא שוללת מן היסוד את "זכות השיבה".
להחליף את הנרטיב
לכן, ישראל צריכה להגיש הצעת החלטה משלה למועצת הביטחון על מנת להשיג הישג טקטי. סביר להניח שארצות-הברית תטיל וטו על ההצעה הפלסטינית, גם אחרי הבחירות בישראל. אך נוצרה כאן הזדמנות לחשוף את הכוונות האמתיות של הפלסטינים, ולהעמיד את המדינות החברות במועצת הביטחון מול שאלה פשוטה: אם פניכן להחליף את החלטה 242 על ידי החלטה שתכפה על ישראל נסיגה מלאה וללא תנאי, מדוע אינכן מעבירות החלטה שתפרק את אונר"א ותעביר את הטיפול בפליטים הערבים של 1948 לנציב העליון של האו"ם לפליטים (UNHCR), החלטה שתקבע באופן רשמי כי אין תקדים בינלאומי ובסיס משפטי ל"זכות" של דור שלישי של פליטים לקבל אזרחות ממדינה שאינם מכירים בזכותה להתקיים?
הניסיון מלמד שהצעה כזו לא תתקבל כנראה במועצת הביטחון. אך עצם הגשתה תשנה את מאזן הכוחות הפסיכולוגי והתודעתי. הרי הפלסטינים לא נדרשים לתת דין וחשבון על כך שהם דחו את הצעות הפשרה של אהוד ברק, קלינטון ושל אולמרט בגלל התעקשותם על "זכות השיבה". הפניה שלהם לאו"ם מציגה את ישראל כאחראית היחידה להיעדר פתרון. לכן, על-פי הנרטיב הזה, יש לכפות פתרון על ישראל, ועל ישראל בלבד. במקום להתגונן, על ישראל לתקוף ולשים את סוגיית הפליטים על השולחן.
יוזמה כזו לא תתנגש באינטרסים של המדינות המזרימות מיליוני דולרים מדי שנה לאונר"א. העברת הטיפול בפליטים הערבים ל- UNHCR לא רק תשים קץ לכפילות לא מוצדקת אלא גם תחסוך כסף למדינות החברות באו"ם.
הקלף היעיל ביותר של ישראל בשלב זה הוא קלף הפליטים, משום שהוא מעניק לישראל קייס חזק. ישראל יכולה לטעון, בצדק, שאין טעם לשנות את החלטה 242. הרי היא כבר הסכימה לנסיגה מלאה עם חילופי שטחים (על אף שהחלטה 242 לא דורשת נסיגה מלאה), והתנאי לנסיגה, כאמור, הוא הסכם שלום. אין שלום עם "זכות השיבה". ידיה של ישראל נקיות. ואם מועצת הביטחון רוצה לעבור לשלב של כפייה, הרי שעל המדינות החברות להסביר מדוע הן מוכנות לכפות נסיגה מלאה וללא תנאי על ישראל אך לא לכפות על הפלסטינים ויתור על פנטזיית השיבה ואת פירוק אונר"א.
המאמר פורסם לראשונה במידה
