קובי קלמנוביץ, אתר פרס א.מ.ת
אני כותב את הדברים הללו לאחר ליל נדודים. אתמול בערב נודע לי על מותה של רותי, פרופ’ רות גביזון, בחלום ובהקיץ טרדו אותי הדברים שאמרה והדברים שכתבה. הברק, החתירה לאמת, הכנות, האיכפתיות, רוחב האופקים, הרצון לתקן ולהועיל, השאיפה להכיר במחלוקות ובפערים ובה בעת לחתור לחיים של פיוס, פשרה וצדק. בתוך הדמות הקטנה, הצנומה והפשוטה הסתתרה נשמה ענקית שכל מפגש איתה הותיר בי חותם.
יחסי הרעות בינינו, שנמשכו במשך כשלושה עשורים החלו בבית חבר משותף בשכונת מגוריה. רותי יזמה את הפגישה. היא הכירה דעות אחדות שלי מהופעה משותפת שהייתה לנו בפני קצינים בהר גילה. ההופעה שהייתה אמורה להיות עימות הביאה להסכמה כמעט בכל נושא. רותי רצתה לברר את דעתי באורח מסודר יותר. כך הייתה – סקרנית, חרוצה ויסודית. התייצבתי ל”חקירה” בבית החבר בנפש חפצה.
השיחה נסבה על שלושה נושאים שעמדו במרכז חייה. מערכת המשפט, זכויות הפרט ועתיד המדינה היהודית-דמוקרטית. אלה הנושאים שעלו אז ואלו הנושאים שחזרו בשיחות אינספור. כך היה גם כשהטרידו אותה נושאים אחרים. כשחלתה לפני כמה שנים הזמינה אותי לשיחה בהליכה. “כך אני מרגישה טוב יותר”, אמרה. כשהחלימה שלחה הודעת הרגעה ועברה מיד לאחד מאותם נושאים שברומו של עולם.
דעותיה בענייני מערכת המשפט ידועות ומוכרות. היא התבטאה רבות בעניינים אלה בכתב ובעל פה. המהפכה האקטיביסטית גרמה לה לחלחלה אמיתית כפי שקורה לכל אחד שמכיר את העובדות. אך בניגוד לשופטים ולעורכי דין המוכנים להביע את דעתם בשיחות דיסקרטיות, היא לא היססה לפרוש את משנתה ברבים, אף כשידעה שתשלם על כך מחיר. היא ביקרה באורח חריף את ההתערבות בענייני הרשות המבצעת, שהתבססה לדעתה – בניגוד להגיון, בניגוד לחוק ובניגוד למסורת המשפטית של מדינת ישראל – על המצאת המושג של “עותר ציבורי”. היא ביקרה באורח חריף עוד יותר את הניצול הציני של חוקי 1992 עד כדי “המצאת חוקה” כדבריה ופסילה מסיבית של חוקים בנושאים שבינם ובין סמכות שיפוטית אין ולא כלום. היא התקוממה נגד הרס שלטון החוק על-ידי זילות הכתוב בחוק במפורש והטייתו בדרך-לא-דרך באמצעות רעיונות הנובעים מגישת הפרשנות התכליתית. היא הדגישה תמיד שהכרעות משפטיות היו לעניין של הגרלה, שכן החוק החרוט היה למרמס והעובדות הקשורות בהתדיינות המשפטית הפכו לעיתים לבלתי-רלוונטיות. לעומת זאת היא הביעה פליאה על ודאות ההרשעה בעניינים פליליים. עניין זה האחרון קשור כמובן למעמד היועץ המשפטי. ביקורתה בנושא הלכה וגברה בפרט כשהתברר שהמסקנות המרסנות של ועדת שמגר בה הייתה חברה נשכחו כלא היו.
ספקותיה בעניין הרשות השופטת ועניינם של אלה המכנים עצמם “שומרי הסף” באו בזמן האחרון לידי ביטוי בעמוד הפייסבוק שלה שבו קבעה בין היתר: “לנתניהו אין סיכוי למשפט צדק”; “היה יותר מדי משפט בעיתונות”; “זו טרגדיה לביבי וגם דבר לא טוב למדינה”.
כשהועלתה האפשרות למינויה כשופטת בבית-המשפט העליון, זימנה אותי לשיחה. דיברנו על שינויים שנעשו במהלך השנים בחוק העונשין. המשמעות הסמויה של הדיון הזה היה החשש שהמאבק נגד מינויה יגלוש לפסים של פגיעה מכוערת בפרטיותה. הפצרתי בה שתסכים להיאבק על התפקיד. כידוע, העניין הסתיים באמירה “יש לה אג’נדה“, שיצאה מפיו של נטול אג’נדה אחד.
ענייני זכויות האדם באשר הוא עמדו במרכז מעייניה. הסתייעתי רבות בעצותיה כשכתבתי על הנושא בספר ללימודי האזרחות אותו חיברתי. בזמן האחרון שוחחנו שוב בעניין על רקע ההשגות על חוק הלאום. הצעתי בדיון בכנסת שייאמר בחוק במפורש כי “ריבונות המדינה נתונה בידי כל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע, מין ולאום”. הצעתי גם דרך להתייחס לנושא השוויון ב”חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו”. היא נגשה אלי לאחר הדיון והביעה תמיכה, אך מתנגדי החוק הכשילו את העניין. הם היו מעוניינים בעצירת החקיקה ותו לא.
רותי הייתה ציונית בכל רמ”ח אבריה ושס”ה גידיה. קביעותיה בעניין זה רבות מספור. היא כתבה בנושא מאמרים פובליציסטיים וספרים מקצועיים. היא הגנה על חוק השבות “המפלה לכאורה” בלהט, בהגיון ובידע. היא ביקרה את הגישה הערבית והדגישה את השאיפה החוזרת ונשנית של הצד הערבי לסובב את הגלגל לאחור כל אימת שנכשלו הניסיונות להשמיד את ישראל, להכות בה או לפגוע ביהודים החיים בה. היא חזרה וטענה – גם לאחרונה – כי עניין השטחים הוא נושא פוליטי ולא נושא משפטי.
בנושא אחד היו לנו חילוקי דעות לאורך כל תקופת היכרותנו. רותי ניסתה לפשר תמיד בין הניצים: יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, אנשי שמאל ואנשי ימין, אקטיביסטים משפטיים ומבקריהם. לא פעם הצבעתי על כך שהצדק מצוי בצד האחד ולא בצד השני. טענתי שהניסיונות לרצות את הכול יגרור ביקורות משני עברי המתרס. “אני יודעת”, אמרה, “אבל צריך לעשות הכול כדי שנוכל לחיות במשותף”.
