עוד לפני שפרצה מלחמת "חרבות ברזל", כשפוליטיקאים מחו"ל היו מגיעים ארצה, ראשי הממשלה היו מלווים אותם לביקור ב'יד ושם', ללמד על גודל הזוועה, להראות איזו שואה עבר העם היהודי. בישראל 2023 המסלול השתנה, פוליטיקאים מרחבי העולם (ועמם גם אילון מאסק) יוצאים לסיור ביישובי העוטף, להציג את חדרי הילדים המגואלים בדם, לחזות בהרס, לספוג את הזוועה, לפגוש ולחבק את המשפחות שיקיריהן בשבי. אנחנו מסכנים ואם מישהו עוד לא השתכנע אז נקרין לו את "סרטון הזוועות" ונראה אם הוא לא ירחם עלינו.
בעולם ליברלי, ששואב את האידיאולוגיות ותוכניות הפעולה שלו מבית מדרשו של השמאל הפרוגרסיבי בארה"ב, החלש והמסכן תמיד צודק. לישראל יש לגיטימיות להילחם בחמאס רק משום שחמאס רצח וחטף ואנס. לשימוש הלגיטימי בכוח יש מרווח זמן מוגבל, והזמן אכן אוזל. מתי יגמר הזמן? כאשר זיכרון הקורבנות יתפוגג, או כאשר יצאו מעזה תמונות טראגיות של ילדים יתומים ופצועים המסתתרים מהגשם באוהלי פליטים. ואז כמו במשחק הכיסאות, ישראל תפנה את הכיסא של "החלש, המסכן והצודק" ועליו יעלו וישבו תושבי עזה שיהיו מסכנים אף יותר ויזכו להיות שוב הצודקים.
תפיסת הביטחון במערב מייצרת דפוס פרדוקסלי והרסני מבחינה מוסרית- כל מי שחלש הוא צודק, ללא קשר לעובדות ההיסטוריות מבלי להתחשב באידיאולוגיה שלו, בשאיפות ובמעשים, אין אבחנה בין טוב לרע. הקריטריון היחיד הוא מי 'מדכא" ומי "מדוכא".
עומק הטרגדיה היא שרק באמצעות הסבל ניתן להפעיל כוח. אם יש לישראל ילדים חטופים ו1400 נרצחים אז היא שכרה לזמן מה את הצידוק המוסרי להילחם. קשה להכיר בכך אבל ללא הטבח הנורא לא היתה לישראל את הלגיטימציה להילחם בטרור העזתי משום שישראל היא מדינה חזקה, ולכן כל פעולה של ישראל היא תוקפנות של החזק כלפי החלש ולך תוכיח שאתה חזק וגם צודק. לעומת זאת בגבול הצפוני לא שילמנו מחיר גבוה בדם ישראלי ועל כן אין לישראל הצדקה לתקוף ולהביא לחורבן משמעותי בלבנון.
שעון החול של הלגיטימציה הבינלאומית איננו בהכרח ביטוי לשנאת ישראל, השקפת העולם לפיה יש להעצים ולגונן על המיעוט החלש היא תפיסה רווחת במערב. כשגרנט נאפייר, שדר ספורט אמריקני מוביל אמר ב-2020 כי "חיי כולם חשובים" בשינוי מהסיסמה הרווחת "חיי שחורים חשובים"- הוא פוטר לאלתר. כאשר הסנטור הרפובליקני טום קוטון פרסם ב"ניו יורק טיימס" מאמר בו קרא להשתמש בצבא כדי לרסן את המהומות האלימות ברחובות ארה"ב לאחר הריגת ג'ורג' פלויד, הוא הותקף בחריפות וגם העיתון שנתן במה לדעה זו ספג ביקורת נוקבת. ההנחות בעולם הערכים הפרוגרסיבי הן כי תמיד יש להגן על המיעוט החלש, העולם כולו הוא שדה קרב בין מדכאים, כלומר גברים, לבנים, משכילים לבין המדוכאים, למשל נשים, בני מיעוטים ועניים. הכרעת ה"מדכאים" היא ערך עליון. במשוואה הזו הפלשתינים הם המדוכאים וישראל היא המדכאת.
תפיסה מוסרית-שורשית היא שהחלש לא בהכרח צודק, יש אמות מידה לטוב ורע. חובה להילחם עד חורמה באלו שחורטים על דגלם רצח עם ומשגרים טילים על אזרחים, יש לרסק את אלו הצוהלים למראה תינוקות בשבי. נכון ומוסרי להפעיל כוח כנגד הרע בין אם הוא "חלש" או "חזק". "משחק הכיסאות" הוא משחק טראגי שגובה חיים, "כיסא המסכן והצודק" הוא כר פורה להתעצמות הטרור. יושבים הפלסטינים על כיסא ה"מדוכאים" ומכינים רימונים ובקבוקי תבערה. ישראל היא צודקת וגם חזקה וזה פרדוקס שהגיע הזמן שהתרבות הפרוגרסיבית תלמד לקבל.
המאמר התפרסם לראשונה במקור ראשון
