יש הטוענים שזהותה היהודית של ישראל מובנת מאליה, ושואלים מדוע נחוץ להרגיז את אזרחי ישראל הערבים ואת דעת הקהל בעולם כדי לומר את המובן מאליו. ראשית, כפי שגילו טוביה החולב ואשתו בעניין אהבתם, גם את המובן מאליו כדאי וראוי לומר בפירוש. שנית, אם ישנם אזרחים ישראלים המתקוממים נגד הרעיון שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי – כנראה חיוני לחדד זאת. אם ישנם משרדי חוץ של מדינות מערביות ותנועות באוניברסיטאות בולטות בעולם הרואים את הציונות כגזענות – אזי האמירה של חוק הלאום אינה מובנת מאליה. חוק הלאום מעביר מסר חשוב ועדכני, שהעם בישראל מחויב לחלוטין לרעיון הציוני של מדינת לאום יהודית ובאמצעות חוק יסוד שם אותו בפסגת הפירמידה הנורמטיבית של מדינתו. זירה נוספת שבה חוק הלאום נדרש היא הזיקה בין ישראל ליהדות התפוצות. בדור האחרון נשמעות טענות כי זיקה זו הולכת ונחלשת, הן בקרב ישראלים והן בקרב יהודי התפוצות הצעירים. חוק יסוד המפרט את יסודותיה הציוניים של ישראל כמדינתו של כלל העם, יחדש את הברית ההיסטורית בין היהודים בארץ וברחבי העולם, ויחזק את זיקתם של יהודי התפוצות לישראל ושל הישראלים לאחיהם שמעבר לים. ואחרי כל זה, הזירה שכל חוק יסוד מכוון אליה היא המשפטית. אנו עדים לשחיקה גוברת במשקלם החוקתי של ערכיה של ישראל כמדינת הלאום היהודי בפסיקות בתי המשפט. מה שהיה מובן מאליו בפסיקות העליון לפני עשרות שנים, שוב אינו מובן מאליו בפסיקות העכשוויות. ב־1965 קבע הנשיא אגרנט, אבי זכויות האדם בישראל, כי לצד ערכיה כמדינה דמוקרטית שוחרת חופש וזכויות אדם, ישראל היא מדינה יהודית מתוקף זכותו הטבעית וההיסטורית של העם היהודי. בתחרות המשפטית – בין הזכות לבחור ולהיבחר לבין ההגנה על זהותה היהודית – העניק אגרנט את הבכורה לערכיה של ישראל כמדינה יהודית, ופסל השתתפות בבחירות של רשימת מועמדים המתנגדים לזהותה היהודית של המדינה. לעומת זאת, כיום אנו עדים לקושי של בתי המשפט לתת משקל חוקתי ממשי לזהותה הלאומית של ישראל. כאשר בית המשפט דן בחוקתיות החוק שעצר איחוד משפחות – שבמסגרתו התאזרחו בישראל 130 אלף פלשתינים בתוך שמונה שנים – וכשבית המשפט דן בחוקים שביקשו לבלום הסתננות נרחבת של אפריקנים לישראל, הוא ידע לשקול מצד אחד את זכויות הפרט של מבקשי איחוד המשפחות או של המסתננים, ומצד שני רק ערכים כלליים כמו ביטחון או ריבונות המדינה על שעריה. בית המשפט בימינו לא מסוגל לומר ששמירת אופייה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי היא ערך חוקתי לא פחות מערכי זכויות הפרט. הסיבה לכך היא שמפעל חוקי היסוד הכיל עד היום רק חוקים העוסקים בזכויות פרט (או בעניינים משטריים), ונעדר חוק יסוד הקובע את זהותה הלאומית של ישראל כערך חוקתי שווה מעמד. חקיקת חוק הלאום מעבירה אפוא (1) מסר ציוני ראשון במעלה לציבור הישראלי – הן לרוב התומך בו והן למיעוט שמתנגד לו; (2) מסר מדיני חשוב לתומכיה ולמתנגדיה של ישראל בעולם; (3) חיבוק חם לאחינו ביהדות התפוצות; (4) ובמישור המשפטי, חוק הלאום הוא המהפכה החוקתית הציונית שתחזיר את המשפט הישראלי לאיזון המבורך בין ערכי זכויות הפרט, המעוגנים כבר בחוקי היסוד, לבין ערכיה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. המאמר פורסם לראשונה בישראל היום