האם ראש הממשלה באמת מתכוון להחיל את החוק על בקעת הירדן וחלקים מיהודה ושומרון? קשה לדעת. אבל טעות גמורה לחשוב שכל מה שמתרחש לנגד עינינו הוא דיבורים בלבד. שנת תש"ף, לפחות חציה הראשון, תיזכר כשנת מפנה ביחס הרשמי של ישראל ליו"ש. גם בשדה הדיפלומטי, ובייחוד בשדה המשפטי. בשניהם, לדיבורים יש השלכות ממשיות.
הנה תקציר האירועים:
בספטמבר הכריז ראש ממשלת ישראל על כוונתו להחיל את החוק הישראלי בבקעת הירדן וצפון ים המלח. המהלך גרר מחאות רפות בעולם הערבי, מירמור באיחוד האירופי, ושתיקה אמריקאית שמשמעותה כי ההכרזה תואמה עם הממשל מראש. בנובמבר פסק בית הדין האירופי לצדק כי חובה על מדינות האיחוד לסמן מוצרי מזון שיוצרו ביהודה, שומרון, מזרח ירושלים ורמת הגולן.
כשבוע לאחר מכן הפתיע מזכיר המדינה האמריקאי מייק פומפאו בהצהרה דרמטית כי "ממשל טראמפ משנה את הגישה כלפי ההתנחלויות", כלומר גישת אובמה, וכי "הקמת ההתיישבות הישראלית בגדה המערבית אינה סותרת את החוק הבינלאומי". בהמשך, במענה רשמי ופומבי למכתב של חבר בית הנבחרים אנדי לוין, כינה פומפאו "עמדות מטופשות" את הטענות כי הדבר נוגד מדיניות דו-מפלגתית ארוכת שנים, וכי הצהרת פומפאו מתעלמת בבוטות מאמנת ג'נבה, והזכיר לחיוב את העמדה המשפטית לפיה "יש לישראל זכות חוקית בלתי מעורערת להקים התנחלויות בגדה המערבית". בין לבין, הכריזה התובעת בבית הדין הפלילי בהאג כי תחקור חשדות לפשעי מלחמה בעצם ההתיישבות הישראלית מחוץ לקו הירוק.
השבוע, בסרטון מיוחד ששלח פומפאו לכנס שקיימו פורום קהלת ופורום שילה לרגל ההצהרתו, הבהיר מזכיר המדינה האמריקאי כי העמדה המשפטית משנת 1978, זו שאימץ אובמה ביחס לחוקיות ההתנחלויות, היא "שגויה מאד". "אנחנו חוזרים לגישה מאוזנת ומפוכחת". הוא היה חד ונחרץ: "חשוב שנאמר את האמת כשהעובדות מנחות אותנו אליה, וזה מה שעשינו. אנחנו מכירים בכך שההתנחלויות לא מפירות מטבען את הדין הבינלאומי. זה חשוב."
לא פחות חשובה היא העמדה הישראלית. במשך שנים רבות היא היתה מגומגמת. מצד אחד הקמת יישובים, שאין חזק ממנה כדי לבטא את טענת הזכות; מצד שני עמדה משפטית רפה, שהתגבשה בעיקר במענה לעתירות נגד ההתיישבות בבית המשפט העליון. כך הלכה ופשטה העמדה כי נוכח השלטון הצבאי ביו"ש ישראל היא במעמד של 'כובש זמני'.
לאור זאת, רצף ההצהרות של ראש הממשלה בחצי השנה האחרונה, במקביל להצהרות האמריקניות, הוא בעל משמעות כבירה. לאחר ההצהרה (שבצידה מפה) בדבר הכוונה להחיל את החוק בבקעת הירדן, שב ראש הממשלה והצהיר על הכוונה להחיל את החוק גם בהתיישבות, כלומר באזורים נרחבים בכל רחבי יהודה ושומרון. עצם ההצהרה הזו היא תקדימית, ומבחינה משפטית יש לה נפקות מרחיקת לכת. ישראל אינה רואה את עצמה מבחינה משפטית רק 'מחזיק', כלומר 'כובש', אלא בעל הזכויות החוקיות לריבונות בשטח, שלפי שיקול דעתו רשאי להחליט איך וכמה להחיל את חוקיו, בהתאם לאינטרסים שלו.
חשוב להדגיש כי ישראל מעולם לא ויתרה על הטענה הזו. הסכמי שביתת הנשק עם ירדן ב-1949 הבהירו במפורש כי אינם קובעים גבולות; גם בהסכמי אוסלו מ-1993 ו-1995 לא נכתב דבר שגורע מטענות הזכות הישראלית, ואף לא בהסכמי השלום עם ירדן משנת 1994. אולם כעת שבה מדינת ישראל הרשמית לעמוד בקול צלול על הטענה הבסיסית: כל עוד לא נקבע אחרת בהסכם מדיני – הריבונות ממערב לירדן נתונה לה.
בנאומו בכנס הצהרת פומפאו השבוע שב ראש הממשלה ורענן במילים ברורות את טענות היסוד האלה, המבוססות על ההיסטוריה, על המשפט ועל הצדק. בין היתר הבהיר כי "אנחנו היום מתייצבים מאחרי הצדק והאמת. לפני מאה שנה בוורסאי ובסאן-רמו לא היה מדינאי מוביל בעולם שלא הכיר בזכותם של היהודים לחזור ולכונן את ריבונותם, את ביתם הלאומי, במולדת שלהם, שכללה בראש ובראשונה את יהודה ושומרון. יריבינו הבינו את הקשר בין היכולת לבסס ניצחון מדיני וניצחון בדעת הקהל ובצדק, והפכו את הדבר הצודק הזה – שאין צודק ממנו בתולדות העמים – לדבר לא צודק ולא חוקי. עכשיו אנחנו נמצאים בהיפוך, אנחנו נלחמים עכשיו להראות כמה אנחנו צודקים, עד כמה האמת לצידנו. נמשיך לבנות את מדינתנו, לחזק את ההתיישבות בכל מרחבי ארצנו, הצהרת פומפאו היא הישג שיעמוד לדורות".
במשפט הבין-לאומי, להצהרות משפטיות של מדינות יש משקל. היום לא ניתן שוב לומר שישראל רואה בעצמה כובש בשטח נטול זכויות ריבוניות. ישראל רואה בעצמה בעלת זכויות משפטיות מלאות, המחזיקה את השטח בפועל תחת ממשל צבאי למחצה, ורשאית לשנות זאת לפי שיקול דעתה.
הטור פורסם לראשונה במקור ראשון, 10 בינואר 2020
