ישראל העניקה שטח ימי עצום למדינת אויב קורסת שאינה מוכנה להכיר בקיום ישראל, תחת איום צבאי של חיזבאללה שקבע את תנאיו של ההסכם אך נותר לא מחויב לו
ראש הממשלה לשעבר יאיר לפיד פרסם כאן בשבוע שעבר את גרסתו בסוגיית הסכם הגבול הימי עם לבנון ("לא חיזקתי את חיזבאללה", 2.8.2024). לפיד הסביר שוויתור על זכויותיה של ישראל בשטח המחלוקת, "כמה קילומטרים של מים כחלחלים", היה אינטרס ישראלי "שיסייע לייצב את הכלכלה הלבנונית, יחליש את שליטת חיזבאללה במערכות החינוך והרווחה, וייצור מאזן אימה ביטחוני, שבו ממשלת לבנון – ויותר ממנה, אזרחי לבנון – יכפו על חיזבאללה לקיים את ההסכם ולהימנע מתקיפת אסדת כריש".

המסר העולה מדבריו הוא שההתנגדות להסכם הייתה פוליטית ולא עניינית, ושהוא עצמו פעל נכון. לדבריו, ישראל לא נכנעה לאיומי חיזבאללה. אדרבה, החתימה על ההסכם החלישה את חיזבאללה, וארגון הטרור נאלץ להכיר בישראל תוך יצירת מטרות תשתית שיותקפו ביום שחיזבאללה יעז להתגרות בישראל.

מאז שמחת תורה רבים בוחנים מחדש קונספציות מדיניות וביטחוניות. לכן יש ערך רב בדיון שעורר לפיד, ויש להודות לו על כך. אך לטובת ההיסטוריה אבקש לערער על התמונה שהוא מציג ולתאר את השתלשלות העניינים שהובילה אותי ואת חבריי בפורום קהלת לעתור לבג"ץ נגד קידום ההסכם.

ראשית, מדינת ישראל היא מדינת חוק. אם חוק היסוד קבע כי ויתור על שטחים ריבוניים מחייב עמידה בתנאי חוק יסוד משאל עם, יש לכבד את החוק. דרישה לקיום החוק אינה עניין לאופוזיציה, אלא דרישה בסיסית שנועדה להבטיח דיון מושכל ופתוח בטרם חתימה על הסכם שמעביר שטח ריבוני לשליטת לבנון.

בית המשפט נדרש בהרחבה גם לשאלת סבירות החתימה על ההסכם ימים מעטים לפני הבחירות, לאחר שהממשלה איבדה את אמון הכנסת. בניגוד לניסיונו של של לפיד להציג מצג של עוצמה, לדבריו, תחילת ההפקה באסדת כריש נעשתה בהוראתו במועד המתוכנן מלכתחילה, על אף איומי חיזבאללה, שלא השפיעו על ישראל. בית המשפט קיבל את עמדת הממשלה בדבר קיומו של צורך חיוני ודחוף שהצריך חתימה מיידית על ההסכם. פסק הדין הבהיר שהוצג מידע חד־משמעי "באשר להשלכות הביטחוניות החמורות שעלולות לנבוע מהקפאת תהליך אישורו" של ההסכם. היה זה חיזוק נוסף למה שהבין המזרח התיכון כולו: ישראל חתמה על ההסכם תחת איום, וראשי מערכת הביטחון מוכנים לקנות שקט בכל מחיר, כולל מסירת שטח תוך כניעה לסחטנות ולטרור.

בניגוד למציאות שלפיד מתאר, חיזבאללה זכה בלבנון להכרה ולהוקרה על כך שהצליח לגרום לישראל לסגת מהעמדות שהציגה לאורך שנים במהלך המשא ומתן על קו הגבול הימי. יתרה מכך, מיד לאחר החתימה הודיע חיזבאללה כי הוא ממשיך לראות בהיעדר ההסכמה על קו הגבול עילה לתוקפנות כלפי ישראל: ההסכם לא הסדיר מבחינתו את קו הגבול הימי.

כידוע לכול, הארגון הסלים את פעולות ההתגרות שלו בישראל ופתח מאז שמחת תורה במלחמה, ועד כה ישראל נמנעת מלתקוף תשתיות לבנוניות. רק בשבוע שעבר ניסה חיזבאללה שוב לתקוף את אסדת כריש. לא שמענו את לפיד מציע לתקוף בתגובה תשתיות אזרחיות בלבנון.

הסכם הנסיגה

כדי להבין אם הייתה כאן כניעה לסחטנות, יש להכיר את הרקע להסכם. מאז גילוי הגז בים התיכון נעשה הסכסוך על קו הגבול עניין כלכלי רב־חשיבות. בשנת 2010 מסרו ממשלותיהן של ישראל ולבנון לאו"ם הודעות סותרות בנוגע לגבול הימי שביניהן. לבנון הודיעה על נקודה 23 כקצהו המערבי של הגבול, וישראל הודיעה על נקודה 1, הצפונית יותר. עמדת ישראל תאמה לעמדה שנהגה מאז הנסיגה מלבנון בשנת 2000 ולהסכמים שחתמה קפריסין עם שתי המדינות. משמעותו הכלכלית המיידית של הוויכוח הייתה על חלקה של כל אחת מן המדינות במאגר הגז ששיערו אז שישנו מול חופי צור – מאגר כנא־צידון. חשוב להבהיר כי השטח שמאגר כריש התגלה בו, שנמצא מדרום לקו הגבול, לא היה במחלוקת והבעלות הישראלית עליו הייתה מוסכמת.

ב־2012 הונחה פשרה אמריקנית שביקשה לקבוע את קו הגבול בין שתי הנקודות, כך ש־55 אחוזים ממאגר כנא יהיו בידי לבנון ו־45 אחוזים יהיו בידי ישראל. ישראל הסכימה, לבנון סירבה. כשהתחדש המשא ומתן בין ישראל ללבנון בשנת 2020 צצה טענה לבנונית חדשה שלפיה הגבול דרומי אף יותר, עד לנקודה 29, וכולל גם את שטח מאגר כריש, שהתגלה באותה עת. בישראל לא התייחסו ברצינות לדרישה הסחטנית, שברור שהועלתה לצורכי המשא ומתן בלבד. השיחות הופסקו, והתחדשו ב־2022 בתיווכו של השליח האמריקני עמוס הוכשטיין.

לפיד נכנס לתפקיד ראש ממשלת המעבר לקראת הבחירות ב־1 בנובמבר 2022, מעט לאחר שאסדת הקידוח הוצבה במאגר כריש. למחרת שיגר חיזבאללה כטב"מים לאסדה. המסר היה ברור: זו הייתה יריית הפתיחה לניהולו של המשא ומתן תחת איום צבאי מצד חיזבאללה. באוגוסט הצטברו סימנים לכך שישראל מאוימת ומתכוונת לסגת כמעט מכל עמדותיה. ב־9 באוגוסט הצהיר חסן נסראללה שלא ייתן "לבזוז את משאבי לבנון".

המשא ומתן שהתנהל כביכול מול ממשלת לבנון היה למעשה מול חיזבאללה. עד סוף ספטמבר הודיע חיזבאללה שהוא מתנגד לפשרות, שכן היה בהן ויתור מצד לבנון. בניגוד לדברים שכתב לפיד, ישראל דחתה שוב ושוב את תחילת ההפקה ממאגר כריש. אולם עם "התקדמות הדיונים" – כלומר, נסיגה נוספת של ישראל מעמדותיה – הסיר חיזבאללה את התנגדותו בתחילת אוקטובר. ממשלת המעבר סירבה לחשוף לציבור את פרטי ההסכם המתגבש. נסראללה קרא ואישר, אזרחי ישראל לא.

בעקבות לחץ ציבורי ופרלמנטרי הסכימה הממשלה להניח את ההסכם על שולחן הכנסת שבועיים לפני החתימה בפועל. ההסכם תאם את דרישתה של לבנון במלואה – נסיגה ישראלית מעמדותיה וקביעת קו 23 כקו הגבול הימי, למעט שני היבטים עיקריים: האחד, השארת קו המצופים, חמשת הקילומטרים הסמוכים לחוף, ללא נסיגה ישראלית אך גם ללא הסכמת לבנון. השני – ישראל ויתרה לחלוטין על מאגר כנא, גם הוא מדרום לקו 23, ואף התחייבה לא להשתמש באוצרות טבע בכל גוש 17. בתמורה הוסכם כי החברה שתבצע בשביל לבנון את הקידוחים תעביר לישראל 17 אחוזים מן הרווחים.

כשעתרנו לבג"ץ לא הכרנו את כל פרטי ההסכם ולא היינו חשופים לכל המידע הביטחוני. העתירות התמקדו בדרישה לאפשר דיון ציבורי רחב בטרם חתימה על הסכם, כפי שמורה חוק היסוד. עתירות נוספות התמקדו בשאלת העיתוי הדחוף לחתימה, ימים מעטים לפני הבחירות וללא אישור הכנסת.

פרקליטי הממשלה טענו נגדנו כל שיכלו כדי לאפשר חתימה מהירה על ההסכם. בין השאר טענו כי אין לישראל גבול ימי צפוני מוסכם, ולכן לא מדובר בוויתור על מים טריטוריאליים. זו טענה שפוגעת באינטרס הישראלי בסכסוכים אחרים ונוגדת מושכלות יסוד במשפט הבינלאומי, אך המטרה קידשה את האמצעים.

במהלך הדיון השופטים כינסו באופן חריג באולם סגור את ראש אמ"ן אהרון חליווה וראש המל"ל איל חולתא, שהסבירו לשופטים את המשמעויות הביטחוניות של הסירוב לחתום על ההסכם. תוכן הדברים לא פורסם, אך פסק הדין מבהיר שהוצגה עמדה אחידה: דחיית ההסכם היא פגיעה ודאית בביטחון המדינה. עתירתנו נדחתה, והדרך לחתימה הובטחה. יום לפני החתימה החלה סוף־סוף ההפקה בכריש. ההסכם נחתם ב־27 באוקטובר 2022, שבוע לפני הבחירות.

דוברי הממשלה טענו שזו פשרה הוגנת, ושכביכול השארת כריש בידינו היא הישג. בנוסף נטען כי מדובר ב"הישג מדיני" בשל הכרתה לכאורה של לבנון בישראל, ונאמר שההסכם מחזק את ההרתעה.

האמת היא שממשלת לבנון סירבה להכיר בישראל. לא הייתה חתימה משותפת. מכתבים מטעם שתי הממשלות נמסרו לשליח האמריקני, ולאחריהן הודיעה כל מדינה לאו"ם על גבולה הימי. הלבנונים התעקשו על כך, וישראל ויתרה. בפועל, חשוב להדגיש, ישראל העניקה שטח ימי עצום למדינת אויב קורסת שאינה מוכנה להכיר בקיום ישראל, תחת איום צבאי של חיזבאללה שקבע את תנאיו של ההסכם אך נותר לא מחויב לו.

כדי להבין כיצד הגענו למציאות הביטחונית הנוכחית בצפון, עלינו לבחון מחדש גם את פרשת הסכם הגז עם לבנון. כדי לעשות זאת, יש לדבוק באמת ולאפשר בחינה ביקורתית ועניינית של הדברים. מוטב מאוחר מאשר אף פעם.

פורסם לראשונה במקור ראשון