אז על מה אנחנו משלמים דמי ביטוח לאומי שאלתם? כביכול, על מנת לבטח את הרווחה הסוציאלית שלנו. אנו מפרישים מידי חודש סכום עבור ביטוח לאומי וביטוח בריאות ובתמורה מקבלים הגנה סוציאלית במקרה של אובדן כושר עבודה, נכות וכדו'. בפועל, אנו לא משלמים כמו מבוטחים, לא מקבלים כמו מבוטחים, ובכלל, המוסד לביטוח לאומי דומה יותר למערכת רווחה ולא לחברת ביטוח. אז למה לא קוראים לילד בשמו?
המוסד לביטוח לאומי, למרות שמו, אינו מתנהל כמוסד ביטוחי, הן בצד הגבייה והן בצד התשלומים. כפילות העבודה בין המוסד לבין משרדי ממשלה אחרים, מקורות המימון של המוסד, והתנהלותו האקטוארית מעלים תהיות רבות בנוגע ליעילותו וליכולתו לעמוד כמוסד ביטוחי עצמאי המממש את מטרותיו.
גביית דמי הביטוח הלאומי ודמי ביטוח הבריאות הנלווים אליהם, אינה אלא כגביית מס. כפילות העבודה בין המוסד לבין רשות המסים, ויותר מכך, ההתעסקות של המוסד בגבייה כאשר בכל מקרה עיקר מקורות המימון שלו הוא מהאוצר, כלומר מכספי המסים הנגבים על ידי רשות המסים, מובילים לפתרון אחד כצעד ראשוני לייעול המערכת וחיסכון רב של כספי ציבור: העברת גביית דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות לידי רשות המסים, ויפה שעה אחת קודם.
על סמך חישוב ראשוני, החיסכון שיושג בעקבות איחוד הגבייה עשוי להסתכם בכ-1.4 מיליארד שקלים מידי שנה. החיסכון יבוא בעקבות ביטול מערך הגבייה במוסד, גם אם הוא ילווה בהרחבה של מערך הגבייה ברשות המסים, חיסכון עבור המעסיקים והעצמאיים הנדרשים כיום לדיווח כפול – הן לביטוח הלאומי והן לרשות המסים, וחיסכון הוצאות מנהל בגין גביית דמי ביטוח בריאות.
מעבר לעניין הכלכלי ולחיסכון העצום הטמון במהלך זה, האיחוד יגביר את השקיפות לגבי נטל המס האמיתי המוטל על הציבור וימנע את הבלבול הנעוץ בשמו של המוסד לביטוח לאומי, כאילו היה גוף ביטוחי שהציבור רוכש ממנו פוליסות ביטוח.
גוף ביטוחי, בהגדרתו, גובה את פרמיית הביטוח על פי רמת הסיכון של המבוטח. לדוגמה, ככל שהסיכון של האדם לאבד את כושר העבודה שלו גבוה יותר, כך פרמיית הביטוח שלו תהיה גבוהה יותר. לעומת זאת, במוסד לביטוח לאומי פרמיית הביטוח אינה נקבעת על פי רמת הסיכון של המבוטח אלא על פי הכנסתו (כלומר יכולתו לשלם) או על פי גילו. כך נוצרת מערכת בה אין שום קשר בין הפרמיה אותה משלם הלקוח לבין הסיכון בו הוא מצוי, ופעמים רבות אנשים בעלי סיכון נמוך משלמים הרבה רק בגלל שהכנסתם גבוהה, ולהיפך. יש שיטענו כי המערכת בנויה כך על מנת לשמור על סולידריות וערבות הדדית, אם כך, אין זו מערכת ביטוחית ואין לקרא לה "ביטוח לאומי" אלא מערכת רווחה סוציאלית שממומנת באמצעות מערכת המס.
מעבר לעובדה שניהול הקצבאות "הביטוחיות" לא תואם את העקרונות הביטוחיים, כפל התפקידים של המוסד לביטוח לאומי, כגוף ביטוחי וכזרוע מבצעת לתשלום קצבאות במימון מלא של המדינה, מביא לטשטוש הגבולות בין שני התפקידים ולפגיעה ביכולת המוסד לעמוד בהתחייבויותיו הביטוחיות באופן עצמאי, שכן רוב כספיו (גם אלה המשולמים לכאורה כקצבאות ביטוחיות) מקורם בתקצוב של הממשלה ולא בהכנסה מהמבוטחים. בעקבות כך, קצבאות ביטוחיות וקצבאות לא-ביטוחיות הפכו לכאורה למשקולת בעלת תנודות פוליטיות – כמו קצבת הילדים שעברה שינויים רבים כתוצאה מהסכמים קואליציוניים וכדומה.
אי לכך, המוסד לביטוח לאומי אינו אלא זרוע מבצעת של הממשלה. הוא מקבל ממנה תקציב ניכר ונתון לשיקול דעתה בכל הנוגע לגובה הקצבאות ותנאי קבלתן. לא די בכך, במסגרת הגדרת תפקידו, המוסד מבצע העברות ותשלומים עבור הממשלה כגון: תשלומי מילואים וכדומה. הקיום של מערכת גבייה נפרדת מייצר אשליה של עצמאות למוסד לביטוח לאומי שאינה קיימת במציאות ומשלה גם את הציבור על היותם "מבוטחים".
