ההמונים שהסתערו על הבסטיליה במהפכה הצרפתית בשם החירות והשוויון תבעו שוויון פוליטי. הם התנגדו למלוכה ודרשו שהריבונות תיוחס לעם ולא למעמדות בעלי זכויות יתר. בסופו של דבר, המהפכה הצרפתית ומהפכות נוספות שבאו בעקבותיה הצליחו, והרעיון הבסיסי בדבר 'חירות ושוויון' התפשט ברחבי העולם ועומד ביסוד המדינות הדמוקרטיות ברחבי העולם.
המאבקים האדירים שהתנהלו במאות השנים האחרונות הוכרעו. היום מוסכם שהריבונות נתונה לעם ובאה לידי ביטוי באמצעות שלטון שנבחר על ידי הציבור – כל אזרח זכאי לבחור את נציגיו. תפיסות אבסלוטיות נדחו במוצהר. זה לא היה קל, צריך היה להתגבר על תפיסות אנטי-דמוקרטיות של מעמדות וקאסטות, להתגבר על עמדות שמגבילות את זכות הבחירה לנשים או לעמדות לפיהן זכות הבחירה תלויה בכמות הנכסים וההון שצבר הבוחר, או לחילופין במשטר שמעדיף מלך-פילוסוף.
ביסוד הרפורמה המשפטית עומדת ההכרה שלמרות ההסכמה העקרונית על ריבונות העם – היא הולכת ומצטמצמת. התפתח גירעון דמוקרטי כשבית המשפט נטל לעצמו זכות הכרעה בשאלות שהוכרעו בעבר על ידי נבחרי הציבור והחל להתערב בנושאים שבלב המחלוקת הפוליטית. היכולת של הציבור להכריע בשאלות מדיניות שנויות במחלוקת הצטמצמה, כאשר עוד ועוד נושאים עברו להכרעת המשפטנים.
זאת הבעיה שהרפורמה המשפטית מבקשת לתקן. לבית המשפט יש תפקיד חשוב בהעברת ביקורת על נבחרי הציבור כדי שיפעלו כחוק והוא ימשיך לעשות זאת גם לאחר שהרפורמה תעבור. אבל הביקורת צריכה להתבסס על עילות התערבות ברורות, שמפעילים משפטנים שפועלים בגדרי חוק מסמיך, ולא על פי קריטריונים גמישים ועמומים שאינם אלא כסות לעמדות פוליטיות.
בניגוד לטענה כביכול שאין בישראל עיגון של הזכות לשוויון בחוקי היסוד, השוויון הפוליטי עוגן בחוק יסוד הכנסת שקובע כי הבחירות יהיו שוויוניות וכלליות. חוק היסוד מעניק קול אחד לכל בוחר בדיוק כפי שדרשו מי שקראו לחירות ושוויון מאז המהפכה הצרפתית. אין בוחר שמשקלו גובר על אחרים. לא בשל חכמתו, עושרו או התפקיד שהוא ממלא. לשופט ולאדם מהשוק צריך להיות משקל שווה בהכרעות פוליטיות.
ההגנה על השוויון בחוקי היסוד ניצבת ביסוד הדמוקרטיה הישראלית אבל אינה דבר חדש. התנועה הציונית הוקמה כתנועת המונים דמוקרטית החל מהקונגרס הציוני הראשון. כל מי ששקל את השקל הציוני זכה לקחת חלק במינוי נציגים שיכריעו בהחלטות הרות הגורל. ההכרעה לא ניתנה בידי בעלי המאה. דעתם של כל מי שבחרו לקחת חלק ולהימנות על התנועה הציונית זכתה למעמד שווה.
עמד על כך זאב ז'בוטינסקי בנאום שנשא בקונגרס הציוני ב1929, כשהצביע על השינוי הפוליטי והדמוקרטי שיצרה התנועה הציונית בעם היהודי:
"כשהיו מדברים אל היהודי האביון והשחוח לפני כשלושים שנה על המלחמה למשפט ולצדק, היה משיב: "מה אני ומי אני? הריני קבצן. צריך אני לשתוק. רק לתקיפים ולעשירים, הזכות להכריע בענייני העם, בין שהמדובר במשלחת אל 'גוברנאטור' ובין ביישובה של ארץ ישראל" הוא לא העלה על דעתו, כי גם לו הזכות להביע דעה".
בהמשך הנאום מעניק ז'בוטינסקי להרצל את הקרדיט המלא על הדמוקרטיזציה של התנועה הציונית:
"רבות מזכויותיו של הרצל יבקשו לשלול ממנו, אך דבר אחד חולל בלי ספק: הוא נתן לאיש השחוח הזה את השקל. אחרי שלוש, ארבע שנים כבר ראינו, מה תמורה חלה באיש השחוח, חזון ציוני, תקוותה של אומה, שמש חדשה במרום, ישועת עם ישראל : והוא, האיש השחוח, הוא מכריע, הוא מחליט. הוא אומר בליבו "הנה מתקרב קונגרס עולמי, ומי יודע, אולי תתעורר בקונגרס שאלה, שבה יכריע קול אחד ויחיד. ואולי יהא זה הציר שייבחר בעירי. ואולי ייבחר ברוב של קולות מעטים, ואולי יהיה ביניהם גם קולי. והשאלה, אם עם ישראל יבחר בדרך טובה או רעה, תוכרע אפוא על ידי כך, שאני האיש הקטן ממולדאוואנקה הצבעתי כך ולא אחרת! אני המכריע, עלי מוטלת האחריות, אני יכול לגרום לכך, שעם ישראל ילך בדרך טובה או בדרך רעה! אני הבונה, ואני העושה את ההיסטוריה! אני למרות שאביון אנוכי, ואתה העשיר- לכל אחד מאיתנו יש בשעת ההכרעה רק דעה אחת. שווים אנחנו. אזרחים אנחנו".
זה לא היה מובן מאליו. מלכתחילה הרצל פנה אל הבנקאים היהודיים העשירים בניסיון לגייס את תמיכתם בתנועה שרצה להקים. אולם כל העת הבין הרצל את הצורך בתנועת המונים וידע שבעלי ההון לא ישושו לקחת חלק בארץ החדשה והשוויונית שעל התנועה הציונית לבנות. להרצל וז'בוטינסקי, זה היה ברור. אסור לתת קול מכריע לבעלי הממון או לבעלי השררה. כל אזרח זכאי לקול שווה וקולו יכול להכריע בשאלות המדיניות החשובות ביותר – גדולות כקטנות.
בימים אלה, כאשר המאבק הפוליטי על הרפורמה מתנהל, יש מי שמבקשים להעניק משקל שונה לבעלי הממון בשל התרומה שלהם לחברה, בשל החשש שהם יפגעו במשק או בשל ההצלחה שלהם. אין חולק, על מקבלי ההחלטות לבחון גם את ההשלכות הכלכליות של הרפורמה. אולם ייחוס משקל מכריע לעמדותיהם של בעלי ההון בקבלת החלטות פוליטיות הוא מהלך אנטי דמוקרטי מובהק שצריך להתנגד לו. קולם של העשירים ושל העניים שווה בהכרעה הפוליטית.
במשך שנים נשמעו קולות ליברליים לפיהם אין להסתפק במובנים הפורמליים, הרזים, של הדמוקרטיה ועלינו לדאוג ולבצר גם את המובנים המהותיים שלה, כשהכוונה הייתה להגדרה רחבה יותר של הדמוקרטיה שכוללת גם הגנה על זכויות. כעת מתברר כי כאשר המתנגדים לרפורמה אינם מרוצים מההכרעה שהרוב הולך לקבל הם מציעים לנטוש את הכרעת הרוב ואת עיקרון השוויון הפוליטי. תחתיו הם מציעים לעבור לעיקרון הכרעה אחר שישמור על מה שהם מזהים כאינטרס שלהם, גם בנוגע לכללי המשחק ולא רק בהכרעות שנועדו להגן על זכויות אדם
מתברר שההגדרה של "הדמוקרטיה המהותית" אינה תוספת על ההגדרה הבסיסית של הדמוקרטיה שמעניקה קול אחד לכל אזרח אלא הגדרה חלופית ששוללת את השוויון הפוליטי. בין היתר באמצעות הענקת משקל שונה לקולם של בעלי ההון.
הרפורמה נועדה לחלץ את המדינה מהגירעון הדמוקרטי שנוצר בשיטת הממשל שלנו. בימים כאלה מוטב לשוב ליסודות של הרעיון הדמוקרטי והתנועה הציונית ולחזק את עיקרון השוויון הפוליטי שיוביל לחיזוק מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית שמגינה על הזכויות של כולנו.
