במהלך אלפיים שנות הסתגלותה לקיום גלותי, הקצתה היהדות המסורתית את רעיון השיבה לארץ המובטחת, אליה מתפללים היהודים שלוש פעמים ביום, אל עתיד מרוחק ומשיחי. משום כך, כאשר הופיעה הזדמנות ריאלית לשוב ארצה בפועל, התגובה אליה היתה עמוסה באידאולוגיה. היו אלו שעבורם רעיון השיבה נתפס כחלק מ"עולם ישן עדי יסוד נחרימה", אחרים זיהו בה את "יסוד כסא ה׳ בעולם", ועוד אחרים ראו בעצם הניסיון לשוב ארצה "מעשה שטן".
כלל האידאולוגיות הללו דעכו זה מכבר. ציונים חילונים סוציאליסטיים גילו שבהיעדר שורשים תרבותיים עמוקים הלאומיות אינה אלא שוביניזם, ושאוטופיה סוציאליסטית לא נמצאת באופק. ציונים דתיים התעוררו לכך שהפקדת הדת בידי ביורוקרטים רעה לדת ורעה למדינה, ושהדרך לגאולה קשה יותר למיפוי משחשבו. חרדים שמו לב שהשטן שהם דמיינו דווקא היטיב להם למדי, ובעל כרחם נעשו ציוניים דה-פקטו.
ככלל, מרבית הישראלים סיגלו לעצמם תפיסה פרגמטית למדי של המדינה היהודית אליה הם שואפים. בקווים גסים, על פי חזון רווח זה, מלבד מילוי פונקציות בסיסיות שכל מדינה אמורה לספק לאזרחיה, על מדינת ישראל להיות מקום בו יהודים חשים בבית, משוחררים מהצורך להתגונן מפני רדיפות מחד והתבוללות מאידך, כך שהם יכולים לטפח את תרבותם ואת מסורותיהם באופן אורגני. מכך משתמעים שני יסודות: צבר התנאים הבסיסיים לקיומו של בית לאומי – שפה, לוח שנה, סמלים, מדיניות הגירה, סדרי בטחון מקיפים, קשר עם יהדות התפוצות – והבטחת חירותם של פרטים ושל קהילות להתפתח על פי דרכם, מבלי כפיה מלמעלה מצד המדינה. עם חופשי בארצנו.
כמובן, ישנם אלו שאינם שותפים למה שאני מכנה "החזון הפרגמטי" – מחנה מחנה והאידאולוגים שלו – אך חזון פרגמטי זה הולך ונעשה סוג של ברירת מחדל יהודית-ישראלית.
ועם כל זאת… בעוד אידאולוגיות דועכות, שבטים עשויים להתמיד.
את השבט שהתגבש בעקבות הציונות החילונית-סוציאליסטית אכנה השבט הכחול. השבט הכחול עודנו בעיקרו חילוני ואטטיסטי, ונוטה לקוסמופוליטיות, אליטיזם ויוניות. רוב הכחולים מזדהים פחות עם מסורת יהודית בעלת שורשים עתיקים ויותר עם אתוס ישראלי מודרני המבקש להתגבר על פגמיה של המסורת כפי שהם תופסים אותה: אדיקות, פאסיביות וחוסר-סובלנות. ככל שצברו עושר, נטייתם של הכחולים למדיניות כלכלית סוציאליסטית הפכה להתנגדות כללית לדיכוי, וזאת כאשר עבור רבים מהם התווית "מדוכאים" התגלגלה מפועלי כל העולם אל הפלסטינים, ומשם אל נשים ולהט"בים.
לא יהיה זה מופרך לחשוב עליהם כעל גרסה ישראלית של הכחולים האמריקנים: אנשים הנוטים לחילוניות ולהוטים להפעיל את כוחה של המדינה, והמשוכנעים שברובד עמוק כולם, אפילו אויבים מושבעים, בעצם דומים להם. אולם, בניגוד לכחולים האמריקנים, הכחולים הישראלים הם בשר מבשרו של הממסד: הם צמחו מתוך המקבילה הישראלית של ה-WASP, כחולי-הדם האמריקנים, ומתוך המערך הצבאי והתעשייתי. הכחולים הישראלים נטלו חלק מכריע בייסוד המדינה והם עודם שולטים בדרגים הגבוהים של המוסדות הישראלים הבלתי-נבחרים – זרועות הבטחון, ערוצי התקשורת הלא-פרטיים (כמעט כלל הטלוויזיה והרדיו), מערכת המשפט, האוניברסיטאות הציבוריות, גילדות מקצועיות ואיגודי עובדים. זהו שבט כחול – ולבן.
ישנם שבטים רבים שאינם חלק מהשבט הכחול – רוויזיוניסטים, מזרחים, ציונים דתיים, חרדים ואחרים – אבל כל אחד מהם נבדל מהכחולים באופנים שונים. הרוויזיוניסטים פחות סוציאליסטיים ויותר ניציים מהכחולים, החרדים דתיים יותר וקוסמופוליטיים פחות, והשבטים הנותרים נבדלים מהם באפיקים אחרים. קבוצות שונות אלו הלכו והתאגדו בשנים האחרונות לכדי שבט אחד אותו אכנה השבט האדום (בהשאלה גסה מהמקבילה האמריקנית), מתוך מכנה משותף של כבוד למסורת ונטיה שמרנית כללית, אך גם מתוך טינה כלפי הכחולים. השבט האדום מוגדר בהדרגה על ידי מסורתנות, ניציות, קהילתנות ופופוליזם, אך עודנו ערבוביה של תתי-שבטים, כאשר בשוליים של כל תת-שבט, בעיקר בקרב אלו הנוטים לאליטיזם או מקנאים בו, ישנה תופעה של עריקה אל הכחולים.
אם הכחולים מוטרדים בעיקר מדיכויים של החלשים, האדומים מוטרדים בעיקר מהברבריות של הבלתי-מתורבתים. אבל מכיוון שה"חלשים" המעסיקים את הכחולים וה"ברברים" המעסיקים את האדומים הם לעתים קרובות אותם האנשים ממש, דאגות אלו לא רק נבדלות זו מזו, הן סותרות.
לבסוף, הכחולים שולטים במוסדות הישראלים, אך האדומים מקימים ממשלות.
העולה מכל זה הוא שאם בעבר החברה הישראלית התחלקה על פני צירים רבים – דת, אתניות, בטחון, כלכלה, לאומיות, אליטיזם – הרי בעת האחרונה כל אלו החלו להתיישר סביב הציר הכחול-אדום. אבחנה זו מסייעת לנו להבין כמה התפתחויות מהשנים האחרונות.
ראשית, התפלגות החברה הישראלית על הציר המרכזי הזה אינה דיכוטומית אלא עקומת פעמון – רוב האנשים נוטים כלפי המרכז, אך ישנם שוליים ארוכים מכל צד.
שנית, בהינתן ציר מרכזי אחד, ניתן לדבר על מצביע חציוני: זה שישנה כמות מצביעים שווה מימינו ומשמאלו. המצביע הזה, או ליתר דיוק נבחר הציבור המייצג אותו, אוחז בכל הקלפים, שכן ביכולתו ליצור קואליציה הן עם מי שמשמאלו הן עם מי שמימינו.
ניעזר במונחים הללו כדי לבחון כמה מגמות עדכניות. מזה כמה שנים שמרכז הפעמון, המצביע החציוני, הולך ומאדים. בנוסף, מרכז הפעמון נהיה גבוה וצר יותר – כלומר, השונות של התפלגות המצביעים הולכת ופוחתת, פועל יוצא מכך שיותר ויותר ישראלים מתייצבים על גרסה כזו או אחרת של החזון הפרגמטי, סמוך למרכז (כאשר בד בבד השוליים הארוכים מייצרים יותר רעש). לבסוף, הן ממשלותיה הנבחרות (האדומות) של ישראל והן מוסדותיה (הכחולים) סובלים מירידה מתמדת ביוקרתם.
המלחמה הנוכחית מאיצה את כל המגמות הללו.
ראשית, הפחד מברבריות, בקרב כלל הישראלים, מתגבר על סלידתם מדיכוי. אם עד עתה הכחולים התייחסו לחלק משכנינו העוינים כאל קורבנות תמימים של הכיבוש הישראלי, והאמינו שאפשר להשקיטם באמצעות שלטון עצמי, קידמה כלכלית ואמפתיה פטרנליסטית, הרי שהקיץ הקץ על כל זה. מחירי הפציפיזם הנאיבי והתפיסה הלא-גדורה של טבע האדם ניכרים כבר לעיני כל. לא זו אף זו, מסתבר שעבור רבים מבעלי-בריתם כביכול של הכחולים בחו"ל שימוש ב-pronoun לא קורקטי הוא עבירה חמורה יותר מכריתת ראשים ומאונס; בני האדם הברברים ביותר בעולם והמעודנים ביותר בעולם מוצאים להם מכנה משותף בחיבה ליודופוביה. אין לדעת כמה זמן הלמות-התופים של הכחולים-המתפכחים יתמידו, אך המצביע החציוני וודאי האדים עוד יותר.
שנית, המאבק מסביב לרפורמה המשפטית היה מה שנקרא ״נושא מספריים״, כלומר נושא המפריד באופן קיצוני בין כחולים ואדומים הנמצאים בדרך כלל מאד קרובים זה לזה ברצף. אבל אפילו בשיא המאבק, רוב הישראלים חפצו בפשרה, והמלחמה הבהירה עוד עשרות מונים כמה גדול הצורך והצמא לאחדות – ולכל הפחות, לשיח נורמלי. התאבון לטהרנות אדומה או כחולה בקרב הציבור צנח. בפרט אצל הלוחמים, מה שמבדיל בין הכחולים לאדומים נהיה פחות רלוונטי ממה שמשותף להם.
לבסוף, הן הממשלה והן מוסדות שונים מרכזיים כשלו באופן מדהים באי-צפיה ובחוסר המוכנות לקטסטרופה שהתניעה את המלחמה הזו. כפי שמציינים הכחולים, הממשלה סובלת באורח ניכר מהיעדר-מקצועיות כתוצאה מתרבות ג'ובים, מגזריות ושאננות. האדומים מצדם מצביעים על כך שהמטה הכללי של הצבא כבר זמן רב מדי מסליל את מפקדיו הבכירים ביותר לבינוניות, לקונפורמיזם ולקניית שקט זמני, ועל כך שמומחי המשפט האמורים לסייע לצבא בהשגת יעדיו לעתים קרובות מדי עשו בדיוק את ההפך. בניגוד גמור לכך, לא מעט אזרחים רגילים בעלי חוש הישרדות בריא הפגינו מאז ומעולם תפיסה סבירה בהרבה של מצבה של ישראל, ותגובת החברה האזרחית למשבר הנוכחי היתה יעילה פי כמה משל מוסדות המדינה.
לכשתסתיים המלחמה, תהיה לישראל ההזדמנות להתחיל מחדש. השינויים המשמעותיים ביותר יהיו ככל הנראה תרבותיים, לא פוליטיים, אך כאן אדגיש את ההיבט הפוליטי, הקל יותר לחיזוי. לטוב או למוטב, בבחירות הבאות הממשלה האדומה תוחלף בקואליציה אחרת שתכלול כמות נכבדה של דם חדש. האתגר המרכזי שיעמוד לפתחה של הקואליציה החדשה הזו יהיה בנייה מחדש של המוסדות הוותיקים של מדינת ישראל, ופריצת דרך עבור דור חדש השבוי פחות בפרדיגמות כחולות עבשות ששלטו במוסדות הללו מזה דורות. כלומר, לא ממשלה אדומה ולא מוסדות כחולים. לא פריבילגיה, ולא טינה. עם.
אינני תמים ואינני מהאו״ם. דמוקרטיזציה של המוסדות הלאומיים חשובה מאד אבל ייקח זמן לתהליך הזה לעלות על דרך המלך. בידי השולטים הלא-נבחרים במוסדות המדינה נמצאים מנגנונים רבים להנצחה עצמית ולאחיזה בקרנות המזבח. אך אין ספק שבסופו של דבר עלייתו של דור לוחמי מלחמת ״משיב הרוח״ (כפי שראוי לקרוא לה) תביא לידי מימוש את החזון הפרגמטי והמאחד של המצביע החציוני, הוא התקווה בת שנות אלפיים: מדינה יהודית חזקה ובטוחה, המגנה על חירות הפרט והקהילה מפני כוחה שלה עצמה, בה יהודים מטפחים ביחד את תרבותם ואת מסורותיהם הייחודיים.
המאמר פורסם לראשונה במקור ראשון תחת הכותרת "בין שמאל כחול לימין אדום אפשר להצמיח חזון ציוני פרגמטי"
