מרגרט תאצ'ר תיזכר כאחד הגיבורים של המאה ה-20. כמו וינסטון צ'רצ'יל ושארל דה-גול, היא הייתה אישיות יוצאת-דופן שהופיעה בהיסטוריה בתקופה יוצאת-דופן. כפי שצ'רצ'יל הציל את בריטניה ואת העולם החופשי מהיטלר, וכפי שדה-גול החזיר לצרפת את כבודה ואת עוצמתה, תאצ'ר חילצה את בריטניה משקיעתה הכלכלית והבינלאומית. אך הישגיה של תאצ'ר הדהדו הרבה מעבר לבריטניה עצמה: היא החזירה את הליברליזם ואת השמרנות למקום הראוי להם; אם הרעיון הליברלי נחשב שוב למוצלח, זה במידה רבה בזכותה.
בריטניה נתנה את הליברליזם לעולם. ג'ון לוק, אדם סמית ודייוויד ריקארדו, היו הוגים וכלכלנים ליברלים במובן זה שהם האמינו כי אין חופש פוליטי ללא חופש כלכלי, ושהחופש הכלכלי הוא מקור העושר ושוויון ההזדמנויות. אך בריטניה היא גם ארץ האמפיריות והשמרנות. מול הרציונליזם של רנה דקארט, דייוויד יום הציג גישה ספקנית ואמפירית אשר מכירה בגבולות התבונה. כנגד הגישה המהפכנית של ז'אן ז'אק רוסו, טען אדמונד ברק שיש במסורת ובזהות הלאומית משהו אותנטי והכרחי לתפקוד החברה.
אלא שהמשבר הכלכלי של שנות ה-30' פגע באמינות המודל הליברלי, והפשיזם האירופי הוציא שם רע לשמרנות. מדינות מערב-אירופה, כולל בריטניה עצמה, בנו מחדש את כלכלתן אחרי מלחמת-העולם השנייה על-פי מודל ששילב סוציאליזם וקיינסיאניזם – תיאוריה שמטילה ספק בתפקוד השוק ומעניקה למדינה זכות להגביל את החופש הכלכלי של הפרט לטובת הרווחה הכלכלית של הכלל. בשיח הפוליטי האירופאי שלאחר מלחמת-העולם השנייה, המילה 'שמרן' הפכה למילת גנאי. אינטלקטואל לא היה יכול לקבל יחס חיובי מבלי להצהיר על עצמו כמרקסיסט, או לפחות כ'פרוגרסיבי'.
הגלגל מסתובב
הגלגל שוב הסתובב בשנות ה-70'. המשבר הכלכלי ערער את המודל הסוציאל-דמוקרטי (קרי, הקיינסיאני). גם חשיפת הגולאג הסובייטי על-ידי אלכסנדר סולז'ניצין הביכה את השמאל האירופי. לפתע צצה הזדמנות לליברליזם ולשמרנות להציע אלטרנטיבה לפשיטת-הרגל של השמאל.
אך שיבתם של הליברליזם והשמרנות לא הייתה מובנת מאליה. בגרמניה, וילי ברנדט נקט במדיניות פייסנית כלפי בריה"מ (ה'אוסטפוליטיק'). בצרפת, הסוציאליסטים עלו לשלטון ב-1981 והקימו ממשלה יחד עם המפלגה הקומוניסטית.
העולם החופשי היה זקוק למנהיג שיוביל את השינוי המתבקש. מרגרט תאצ'ר הייתה המנהיג הזה. האינטליגנציה האירופאית לא הייתה מוכנה להכיר בכישלונה, והשמאל האירופי לא היה מוכן לוותר על שלטונו. אך תאצ'ר הצליחה איפה שאחרים היו נכשלים, מכיוון שהיו לה בהירות מחשבתית, אומץ, ונחישות, ומכל אלו בשפע רב.
תאצ'ר נכנסת לתמונה
כשתאצ'ר נבחרה ב-1979, הכלכלה הבריטית הייתה בקריסה והעולם המערבי היה בנסיגה. בשנת 1979 בלבד ספג המערב שלוש תבוסות בינלאומיות: הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, המהפכה האסלאמית באיראן, וניצחון הסנדיניסטים (הפרו-סובייטים) בניקרגואה. ב-1981, דיכא מנהיג פולין ירוזלסקי את תנועת 'סולידריות' האנטי-קומוניסטית.
אך דבר לא ייאש או עמד בדרכה של מרגרט תאצ'ר, מפני שהיו לה עקרונות ברורים, הן במדיניות כלכלית והן במדיניות חוץ. החירות הנחתה אותה. חירות הפרט בכלכלה ובחברה, וחירות העולם החופשי מול איומי המשטרים הרודנים האיומים.
תפיסתה הכלכלית הושפעה בעיקר על ידי פרידריך פון האייק ומילטון פרידמן. האייק טען שהשתלטות המדינה על הכלכלה מובילה בסופו של דבר לשעבוד האזרח למדינה, ושהשוק החופשי יעיל יותר מכל תכנון כלכלי ריכוזי. פרידמן הראה שניסיונות המדינה להתערב בכוחות השוק כדי להשיג יותר שוויון פוגעים לא רק בצמיחה אלא גם בשוויון עצמו. תאצ'ר השתכנעה באמיתות הניתוח של האייק ופרידמן, ותרגמה את הרעיונות למדיניות.
הצלחה מסחררת של המדיניות הכלכלית
התוצאות היו מרשימות. כשעלתה מרגרט תאצ'ר לשלטון, הכלכלה הבריטית הייתה משותקת, נאנקת תחת השליטה של איגודי העובדים. תאצ'ר הורידה את מס ההכנסה, צמצמה את הסבסוד הממשלתי לתעשיות מפסידות, הפריטה חברות ממשלתיות, והוציאה מידי איגודי העובדים את היכולת לשתק את המשק. תאצ'ר עודדה את משקי הבית להשקיע בחברות המופרטות, ויצרה בבריטניה קפיטליזם עממי. היא לא ויתרה לאיגוד עובדי הפחם בשביתה הארוכה של 1984-1985. היא ידעה שהיא צודקת, והייתה מוכנה ללכת עד הסוף. זה היה סוד כוחה.
תאצ'ר הוציאה את בריטניה ממעגל החובות, האבטלה, והצמיחה הנמוכה. הכלכלה הבריטית היא שוב, בזכותה, כלכלה צומחת ומשגשגת. לונדון היא שוב מרכז פיננסי בינלאומי. בריטניה הפכה כיום למקלט של אנשי עסקים צרפתיים שבורחים מכלכלה עם מסים חונקים, דיני עבודה בלתי-אפשריים, וצמיחה אפסית.
היום ברור כי תאצ'ר צדקה גם כשסירבה להצטרף למטבע האירופי האחיד, היורו. הפרויקט הפך לכישלון שבו המדינות מצליחות והממושמעות (בראש ובראשונה גרמניה) מממנות את הגירעונות של מדינות שחיות מעבר לאמצעיהן ושכלכלתן לא צומחות, בעיקר מכיוון שהן לא ביצעו – ולא מתכוונות לבצע – את הרפורמות ההכרחיות שתאצ'ר הובילה בבריטניה. האיחוד המוניטרי האירופי דומה היום לזוג שרוצה להתגרש, אך נמנע מלעשות זאת רק בגלל עלות הגירושין.
למדיניות הכלכלית של תאצ'ר הייתה השפעה מעבר לבריטניה. הליברליזציה הכלכלית במזרח-אירופה, בהודו ובדרום-אמריקה בשנות ה-80' וה-90', התבססה על משנתה הכלכלית. אפילו בישראל, התכנית של שנת 1985 לייצוב המשק הייתה תאצ'ריסטית לכל דבר – אם כי בישראל, למרבה האירוניה, מי שיישם אותה היה שמעון פרס, ראש ממשלה מטעם מפלגת העבודה.
מדיניות חוץ קשוחה
מרגרט תאצ'ר גם הובילה מהפך במדיניות החוץ. דבקותה לחירות לא הייתה תיאורטית, והיא הייתה מוכנה להיאבק למענה. כשהכת הצבאית של ארגנטינה כבשה את איי פוקלנד ב-1982, הורתה תאצ'ר לצבא הבריטי לשחרר את האיים, בניגוד להמלצת בכירי הצבא והממשלה, ועל אף הלחצים של ארה"ב. היא הייתה נחושה ונכונה ללכת עד הסוף, גם נגד הזרם. בניגוד לציפיות, בריטניה ניצחה במלחמה, וכתוצאה מכך נפלה הכת הצבאית והדמוקרטיה חזרה לארגנטינה.
תאצ'ר יצאה למלחמה לא רק כדי להגן על הריבונות הבריטית בפוקלנד, אלא גם מכיוון שהאלטרנטיבה הייתה לנהל משא-ומתן עם מפרי חוק ולפייס רודן. כמו צ'רצ'יל בזמנו, היא ידעה שמי שבוחר בחרפה כדי למנוע מלחמה מקבל בסוף גם את החרפה וגם את המלחמה.
גברת הברזל גם הבהירה לבריה"מ שאין לה כל כוונה להתפשר עמה. יחד עם רונלד רייגן, היא התכוונה לנצח את הקומוניזם, לא להסתדר אתו. נחישותה מול הסובייטים, הקירבה שלה לרייגן, ויחסי האמון שפיתחה עם מיכאל גורבצ'וב, תרמו רבות לסיום המלחמה הקרה ולניצחון המערב. לא במקרה, מתנגדי הקומוניזם במזרח-אירופה ראו בה לא פחות מגיבור.
תאצ'ר הפגינה נחישות לא רק מול הקומוניזם ומול הפאשיזם הארגנטינאי, אלא גם מול הפאשיזם האסלאמי. היא שיתפה פעולה עם ארה"ב בהפצצת טריפולי ב-1986, ניתקה את היחסים הדיפלומטיים עם איראן ב-1989, ושכנעה את הנשיא בוש ב-1991 לצאת למלחמה נגד סדאם חוסיין. בוש התלבט מאוד, וללא הנחישות של תאצ'ר לא היה קם כוח צבאי בינלאומי כדי לשחרר את כווית. תאצ'ר לא ניהלה את מלחמת המפרץ עם בוש, מכיוון שהיא נאלצה להתפטר פחות מחודשיים לפני פרוץ המלחמה, אך כווית שוחררה, והעולם חופשי יותר בזכותה.
שיעור חשוב לישראל
מרגרט תאצ'ר אפשרה לליברליזם ולשמרנות להוכיח את עצמם שוב. ירושתה הכרחית יותר מתמיד למדינת ישראל היום, שכן ישראל סובלת מבעיות שתאצ'ר ידעה לתקן: ריכוזיות כלכלית, דה-לגיטימציה של הרעיון הלאומי ושל המסורת, ובעיקר היעדר מנהיגות פוליטית בעלת חזון, אומץ ועקרונות.
מרגרט תאצ'ר הייתה אשת אמונה, עקרונות, ואומץ. היא ראתה בפוליטיקה שליחות למען עמה ולמען רעיונות שמצדיקים הקרבה אישית. היה לה האומץ להתעמת עם המנהיגות הצבועה של המפלגה השמרנית הבריטית, ובזכות עמידתה מול ראש מפלגתה, בשם עקרונותיה, היא נבחרה לרשות המפלגה נגד כל הסיכויים. אין ספק כי יש לפוליטיקאים בישראל הרבה מה ללמוד מהתנהלותה, אופיה, ומעשיה של מרגרט תאצ'ר
