לאחרונה, שורה של עותרים סדרתיים לבג"ץ מייתרים את הצורך בחיפוש אחר דוגמאות לאבסורד שבשיטה הישראלית. אזרחי מדינת ישראל נחשפים כעת באופן תדיר לדיונים משפטיים שיוצרים כאן מציאות חסרת תקדים
מה הקשר בין שפיטות וזכות העמידה לשחרורו של סמל טרור? במשך שנים ארוכות פעלנו בפורום קהלת להסביר עד כמה שיטת המשפט הישראלית חרגה מכל נורמה מקובלת בעולם כאשר הפכה כל נושא לשפיט. הסברנו שוב ושוב עד כמה המציאות הזאת לא נורמלית ופוגעת בין היתר באחריותיות של מקבלי ההחלטות שעלולים להתנער מאחריות כאשר מערכת המשפט מפצלת את הקשר בין הסמכות לאחריות.
לאחרונה, שורה של עותרים סדרתיים לבג"ץ מייתרים את הצורך בחיפוש אחר דוגמאות לאבסורד שבשיטה הישראלית. אזרחי מדינת ישראל נחשפים כעת באופן תדיר לדיונים משפטיים שיוצרים כאן מציאות חסרת תקדים בהיקפה של לחימה תחת סטנדרט שאף מדינה בעולם מעולם לא אימצה. במקום שהעתירות האלה ידחו על הסף, היומן בבג"ץ מתמלא בעתירות בהם בית המשפט מטיל דרישות ומגבלות על יכולת הפעולה של מדינת ישראל. פעם דיון בדרישה להעביר סיוע הומניטרי שמגיע לאויב, פעם דיון בעתירה שדורשת להעניק טיפול רפואי לתושבי עזה ופעם דיון בנוגע לתפריט של מחבלי הנוחבה ומספר המטרים מהם נהנה כל עציר עזתי.
למרבה הצער, ההשפעה של הדיונים האלה באה לידי ביטוי בעולם המעשי. כעת התבשרנו על שחרורו של מנהל בית החולים שיפא, מוסד רפואי שהפך למטה טרור מרכזי ובסיס יציאה ממנו התנהלה לחימה נגד ישראל עד להריסתו החלקית בידי כוחות צה"ל. בעבר היו בבית המשפט מי שסברו שאין זה מתפקידם של השופטים להכריע בנושאים צבאיים ומלחמתיים מובהקים וכי יש גבול לסיכון שיוצרות הכרעות משפטיות על הכוחות בשטח ומטרות הלחימה. בעידן הנוכחי נפרץ השער לבית המשפט וכל מי שרוצה יכול להכנס לאולם ולנהל עתירה בא ידרשו מפקדי צהל להסביר ולהגיב לכל מה שיחפוץ העותר. קצינים בכירים נדרשים להגיע לבית המשפט תוך כדי לחימה כדי להסביר לשופטים מדוע פעילות צהל קריטית להכרעת האויב, והמעורבות המשפטית בניהול המלחמה הולכת וגוברת.
מדוע משחררים עזתים שפשטו על ישראל ב7.10? התשובה לכך היא שיש מצוקת מקום במתקני הכליאה אולם מצוקת המקום נובעת מפסק דין של בגץ שקבע מטרז' מינימאלי לכל כלוא ומחוסר היכולת של המערכת המשפטית להבין את גודל השעה ואת הצורך בנקיטת אמות מידה אחרות לטיפול המשפטי בעתירות המלחמה.
בעבר הסבירה השופטת חיות שהמשפט הבינלאומי ודיני זכויות האדם העכשווים אינם מותאמים ללחימה בטרור: "בתחום זה של המאבק בטרור, המשפט הבינלאומי וכמוהו המשפט הישראלי הפנימי טרם הדביקו את המציאות וטרם השכילו לקבוע קודקס מקיף ומפורט של כללים לעניין הדרכים החוקיות שבהן רשאית מדינה לנקוט כמי שמחויבת, כאמור, בהגנה על עצמה ועל אזרחיה.. הטרור אינו מכבד למעשה שום כלל מכללי המשחק שקבע העולם הישן בדיני המלחמה, ומציאות זו מחייבת גם את המשפטנים ולא רק את כוחות הביטחון לחשיבה מחדש על-מנת לעצב באופן מעודכן דינים אלה ולהתאימם למציאות החדשה"
רבים מהמשפטנים נאמנים לדבריה ותרים אחר פתרונות מעשיים לסייע למדינת ישראל במלחמתה באויב תוך שמירה על דיני הלחימה והתאמתם למציאות בשדה הקרב המודרני. אולם לעיתים נראה שלא כל המערכת הפנימה את הצורך בלחימה חסרת פשרות באויב. השופט חשין התבטא פעם בחריפות על ההתנגשות בין זכויות אדם ללחימה בטרור והאיזון שחלק מהשופטים עורכים ביניהם: "השופט אהרן ברק מוכן שיתפוצצו 30-50 אנשים אבל שיהיו זכויות אדם. אני לא מוכן. הוא חושב כך, אני חושב אחרת. לשמחתי הרבה אני הייתי ברוב".
בשביל להבטיח את עתידה של מדינת ישראל חיוני שמשפטנים שיודעים לעצב ולעדכן את דיני הלחימה ולהתאים אותם למציאות הנוכחית יהיו הרוב. זו יכולה להיות שעתו הגדולה של בית המשפט הישראלי שיוביל סטנדרטים משפטיים חדשים שיאפשרו הגנה על זכויות לצד מלחמה בלתי מתפשרת בטרור שמאיים על כולנו אך לשם כך יש צורך בשינוי מגמה מהיר וחד בבית המשפט העליון.
פורסם לראשונה ב'מעריב'
