ב־1949 השיגו הסובייטים יכולת גרעינית – דבר ששינה את פני הדברים מקצה לקצה. מרגע שהשיגו יכולת זו, הדרך העיקרית למניעת השואה היתה הרתעה הדדית. דווקא הדבקות של האמריקנים במדיניות של "שגר עם האזהרה" שתגרור "השמדה הדדית מובטחת" (MAD – Mutual Assured Distruction) – מנעה את התהליך – הרתעה קיצונית הוכרה על ידי שני הצדדים, כדרך הטובה ביותר למנוע קטסטרופה של יום הדין. לא בכדי, ההסכם האמריקני־סובייטי הראשון בנושאי הגרעין, מ־1972, צימצם את האמצעים האנטי־בליסטיים ולא את הנשק ההתקפי. ההרתעה גברה והעימות נמנע.
מאז 1945, ולמרות משבר הטילים של 1962, מנעה ההרתעה את העימות. לעומת זאת, הסכנה הנוכחית שונה באורח מובהק מזו ששררה בתקופת המלחמה הקרה – ההבדלים מגדילים באורח ניכר את הסיכוי לעימות הרה אסון:
1. מספר הצדדים המעורבים בעידן הגרעיני החדש גבוה בהרבה. פרשת ניסיון ההתחמשות של איראן היא לא רק מקרה מבחן הנוגע למדינה זו. כישלון בעניין זה יוליד, במוקדם או במאוחר, התחמשות גרעינית של גורמים נוספים במזרח התיכון ובהם טורקיה, ערב הסעודית, מצרים ואולי גם גורמים טרוריסטיים ומקורבים לדאעש.
2. כיום קיימת זמינות רחבה של כלי השמדה המונית, הידע הנחוץ לייצורם וחומרי הגלם הרלוונטיים. נשק גרעיני מן המוכן, חומרים בקיעים וידע רב מצוי היום לא רק בידי ארה"ב ורוסיה אלא גם בידי מדינות דוגמת צפון קוריאה ואפגניסטן. רבים מבעלי הידע והחומרה, שהיו נאמנים בעבר באורח מוחלט למוסקבה, אימצו נאמנויות חדשות.
3. ההרתעה הדו־צדדית בתקופת המלחמה הקרה היתה מסוכנת ביותר, אך היא צלחה לא רק בשל אופיים של מקבלי ההחלטות אלא גם משום שהיתה אמינה וקיצונית לאין שיעור בהשוואה למצב הנוכחי. האסטרטגיות של "הליכה על הסף" והעצמת ההרתעה היו נכונות בעבר. אולם כיום, די להסתכל במפת המזרח התיכון החדש כדי להבין את הקשר בין אופיים ומעשיהם מסמרי השיער של השחקנים החדשים – קיצונים ו"מתונים" – לבין התנהגותם האפשרית בזירה הגרעינית.
