ההיגיון והתועלת של תוכנית שר האוצר לתת פטור ממע"מ לרוכשי דירה ראשונה הם מפוקפקים למדי. אף על פי כן, ההתנפלות הציבורית על התוכנית באחרונה מתמקדת בקריטריון השירות הצבאי, כלומר בקביעה שרק מי ששירת בצה"ל או בשירות לאומי יהיה זכאי למלוא ההטבה.
כצפוי, חברי כנסת שמייצגים אוכלוסיות שרובן אינו משרת שירות צבאי או לאומי הזדעקו להתנגד ליוזמה, ואף הזהירו כי יגישו עתירה לבג"ץ בשם הפגיעה בשוויון. זה אינו חידוש. טענת חוסר השוויון נשלפת נגד כל הצעה לחקיקה או מדיניות שייטיבו עם התורמים למדינה. משרדי הממשלה עצמם חוששים מפני טענה זות חוסר השוויון, ובדרך כלל נמנעים ליזום תוכניות כאלה – הרי "ממילא היועץ המשפטי לא יאשר". לכן לצד הביקורת על ההיגיון של התוכנית עצמה, אפשר לחלוק גם מעט שבחים שר האוצר – שלא חשש מההתנפלות הצפויה, ובהתבטאות נועזת אף אמר כי מותר למדינה להיטיב עם המיטיבים אתה, ולקשור בין חובות וזכויות.
מעבר למחמאות ולביקורות, יש כאן הזדמנות טובה לבחון אם הקריטריון שדורש שירות צבאי או לאומי כתנאי לקבלת הטבה מהמדינה הוא לגיטימי וראוי – וגם אם הוא צפוי לעמוד במבחן בג"ץ. יש שתי הצדקות עיקריות לקביעת הקריטריון הזה. האחת היא זו שאמורה להיות מובנת מאליה, זו שגם שר האוצר הזכיר: מותר למדינה לעודד את אזרחיה למלא את חובותיהם החוקיות, ובוודאי שמותר לה לעודדם לתרום לה – גם באמצעות תמריצים כלכליים. ההצדקה השנייה היא טענת הפיצוי. השירות הצבאי מעמיד את בוגרו במצב כלכלי נחות לעומת מי שלא שירת. המדינה רשאית להתחשב במחיר הכלכלי הזה כשהיא מחלקת הטבות, כדי לגשר על הפער שנוצר בשנות הבגרות הראשונות בין קבוצת המשרתים לקבוצת הבלתי־משרתים.
שתי ההצדקות האלה נדונו והוכרו במהלך העשור האחרון בבתי המשפט, ובראשם בית המשפט העליון. לפני שמונה שנים הוגשה עתירה (בג"ץ בשארה) נגד הטבות שהעניק משרד השיכון לזוגות צעירים בסך של 125 אלף שקל ברכישת דירה, שכללו קריטריון של שירות צבאי. בית המשפט העליון קבע כי "מתן הטבות למי שתרמו מזמנם וממרצם בשירות צבאי או לאומי הינו תכלית ראויה".
דברים ברוח דומה נאמרו גם בעתירה נגד העדפות בתוך אוכלוסיית המיעוטים עצמה. בית המשפט קבע כי לגיטימי להקצות מגרשים בכפרים בדואיים בפטור ממכרז למי ששירת בכוחות הביטחון. חוץ משתי ההצדקות האלה, בית המשפט גם דחה את טענת האפליה, שהרי מדובר בשתי קבוצות שונות, שמצדיקות יחס שונה מצד המדינה.
לצד הקביעות הברורות האלה, בתי המשפט קבעו כללים לשימוש בקריטריון הצבאי. במצבים מסוימים שבהם קביעת הקריטריון תנעל לחלוטין את הדלת בפני אלה שלא שירתו, הוא עשוי להיחשב קריטריון מפלה. השירות הצבאי צריך לתת יתרון, אך לא למנוע לחלוטין את הסיכוי ממי שלא שירת. שנית, יש מקום לקשור בין אורך השירות בפועל לגודל ההטבה. שלישית, ההפרש בין מקבל ההטבה בגלל שירותו הצבאי לבין מי שלא קיבל את ההטבה צריך להיות סביר.
ההטבה שנקבעה בתוכנית האוצר יכולה להגיע עד כרבע מיליון שקל. זה אינו סכום מופרז. אך יש קושי בעובדה שגובה ההטבה אינו קבוע ואינו יחסי לשירות: ההטבה המרבית לא תינתן למי ששירת שירות מלא, אינטנסיבי או מסוכן יותר, כי אם לעשיר יותר שרוכש דירה במחיר המקסימלי שהתוכנית מאפשרת. אין ספק שהרעיון להיטיב עם אוכלוסיית המתגייסים הוא מבורך, והצדקותיו המוסריות והמשפטיות בצדו. בד בבד, חשוב שמשרדי הממשלה ישתמשו בו בצורה מושכלת, כך שההטבה לא תיהפך לאפליה – ושיעורה יעמוד ביחס למידת התרומה ולא ביחס לעושרו של מקבלה.
