אם היינו זקוקים לנייר לקמוס שישקף את מצבה העגום של מערכת החינוך שלנו – דוח "מצב החינוך" שפורסם לאחרונה הוא בדיוק הנייר הזה.
לא המידע שאותו הביא הדוח על המערכת משקף את המצב העגום, אלא האופן שבו משרד החינוך מודד, מבקר ומעריך את בתי הספר צריך להדאיג אותנו. אמרת כנף ידועה טוענת ש"מה שלא נמדד לא מנוהל", ואם כך – את מה שבאמת חשוב למערכת היא משתדלת למדוד ולפקח על יישומו, לפעמים יותר מאשר את מטרותיה המוצהרות.
אז מה באמת חשוב למערכת? לא למידה, כנראה. על פי הדוח, למעט שפת אם אין שום מקצוע שתלמידי ישראל נמדדו על רכישת הידע או על המיומנויות הכלולות בו. כמו כן, מבט על השנים האחרונות מגלה כי גם במקצועות אחרים שנבחנו ניכרים חוסר יציבות, תדירות נמוכה, ביטולים נרחבים של בחינות מסיבות שונות וחוסר עקביות.
מה כן נמדד באופן אינטנסיבי? האקלים הבית־ספרי. תלמידים ומורים ענו על שאלות בנוגע למצבם החברתי, שביעות רצונם משיטות ההוראה, תחושת המוגנות ומצב האלימות בבית הספר, וכן הלאה. אפילו את אוריינות "תקשוב ומידע" בחנו באמצעות מענה על היגדים סובייקטיביים כגון "אני מצליח למצוא באינטרנט מידע שאני זקוק לו לצורך לימודים".
אין לזלזל כלל בסוגיית האקלים החינוכי – אקלים בריא הוא תנאי הכרחי לטיפוח התלמידים, אך עם כל חשיבותו הוא רק המצע שעליו אנו מעוניינים לאפשר את הלמידה, שהיא מטרת המערכת. משל למה הדבר דומה? לאגרונום שיבדוק את מצב המטע או הכרם רק באמצעות בדיקת איכות האדמה או כמות ההשקיה, מבלי לבחון את תנובת הפרי המתקבלת.
העיוות הזה נובע מתפיסת עולם קלוקלת שפשתה במערכת, ולפיה הידע אינו חשוב במאה ה־21 בשל הנגישות הרבה של המידע. אם כל תלמיד יכול "לעשות גוגל" על כל שאלה, מדוע ללמד אותו בכלל? מספיק שירגיש טוב ולא יסבול מאלימות, ש"ילמד לחשוב", שיחקור בעצמו וידווח בסקרים אם הוא יודע להשתמש באינטרנט.
קצרה היריעה מלתאר את הנזק שהתפיסה הזו מחוללת במערכת החינוך, תפיסה שהפכה את עקרונות החינוך האלטרנטיבי הפוסט־מודרני לחוט השדרה הערכי של המערכת. תעשי רק מה שאת אוהבת, תלמד רק מה שעושה לך טוב ומסקרן אותך – ודווח לנו שאתה מבסוט.
סיבה נוספת לחולשת המדידה וההערכה של משרד החינוך נטועה בחרדה מפני תחרות. במערכת שמקדשת את היציבות ואת התחושות הטובות – כל השוואה של תוצאות, וחלילה אף שיקוף שלהן החוצה, מערערים ומלחיצים. יש דרך להתמודד עם החרדות הללו, למשל על ידי שיקוף מגוון רחב של מקצועות ומיומנויות, ואף על ידי מתן בחירה לבית הספר להימדד על נושאים נוספים שבהם מתבטא ייחודו. אך המסקנה מרחיקת הלכת של ראמ"ה (הראשות ארצית למדידה והערכה בחינוך) בעקבות החרדה משיקוף הציונים היתה לבטל את הציונים כליל, לשלוח למנהלים הערכות מילוליות בלבד ולפרסם רק מעט מהן לציבור הרחב. התלמיד נשפך עם המים.
ואם ראמ"ה בודקת את אוריינות התקשוב של התלמידים, ראוי לעמוד גם על מצב התקשוב במערכת: לא ייתכן שבתקופתנו המדידה של המערכת נעשית באמצעות מבחנים מודפסים, ושבאוקטובר 2024 אנחנו מקבלים נתונים על 2022.
איזו מערכת יכולה להשתפר כאשר מדדים מגיעים שנתיים לאחר איסופם? כמה רלוונטיות יש לתוצאות?
משרד החינוך הוא אחד המשרדים הריכוזיים בעולם, וכמעט בכל סוגיה אנחנו מצפים ממנו לשחרר אחריות ולאפשר אוטונומיה. יש רק סוגיה אחת שבה הוא עושה פחות מהרצוי – והיא מדידה והערכה.
המשרד קובע את המטרות, ומצופה היה שתיבחן מידת עמידתם של בתי הספר באותן מטרות. מן הראוי שכאזרחים המממנים את המשרד בנדיבות, נקבל הצצה לתפוקותיו.
