הנוכחות הבינלאומית הזמנית בחברון (TIPH) היא גול עצמי מתמשך של ישראל. מדובר בכוח בינלאומי מיוחד המפקח על האזורים היהודיים בחברון, ולמעט הדרכונים הדיפלומטיים של אנשיו, הוא מבצע פעילות דומה לזו של ארגונים כמו "בצלם" ו"שוברים שתיקה". בסוף החודש, יש לישראל הזדמנות לשלוח את TIPH הביתה.
בישראל יש יותר משקיפים מבכל מדינה אחרת – מהאו"ם בארמון הנציב ועד לאונדו"ף ברמת הגולן; אבל TIPH שונה לגמרי. הוא לא פועל בחסות האו"ם, אלא נחשב כוח בינלאומי המיועד לחברון; ובניגוד לכוחות האחרים, שרק האו"ם יכול לבטל, נוכחותו נמשכת מפני שישראל מאשרת זאת.
ישראל נאלצה לקבל את TIPH תחת לחץ, לאחר הטבח שביצע ברוך גולשטיין במערת המכפלה. המנדט הנוכחי שלו היה חלק מההסדר בחברון משנת 1997. ע"פ ההסכם, תוקפו של המנדט מתחדש בכל שלושה חודשים ולכן נוכחותו "זמנית". מאז, חידשה ישראל שוב ושוב את המנדט של הארגון העוין במשך 20 שנה; אלמלא כן, נוכחותו הייתה מסתיימת מזמן. כיום, זה אחד מכוחות המשקיפים הוותיקים ביותר בעולם, והוא מזין את הדימוי של ישראל כמדינה מנודה הזקוקה לפיקוח מיוחד.
ההטיה האנטי־ישראלית של TIPH מובנית במנדט, שהעניק לו משימה חד־צדדית "ליצור תחושת ביטחון" לפלשתינים בחברון. הגנה על היהודים מפני הפיגועים המתמידים נגדם, אינה חלק מהגדרת תפקידם, ואנשי הארגון "הצליחו" לסטות אף מהגדרה צרה זו. בשנה האחרונה הם תקפו יהודים בחברון, ולאחר מכן הוצאו מהארץ ע"י הנהגת הארגון, מבלי לעמוד לדין. הם שיתפו פעולה עם קבוצות קיצוניות כמו "שוברים שתיקה", והדליפו דיווחים סודיים לעיתונות. דו"ח הארגון מלא בטענות אנטי־ישראליות שאינן קשורות למשימה שקיבלו. ע"פ דיווחים בעיתונות, TIPH טוען, כי ליהודים אין זכות להיות בחברון בשום מקום.
בניגוד לכוחות האו"ם, TIPH אינו ארגון בינלאומי נפרד, אלא מסגרת שבה פועלים אנשי ביטחון מחמש מדינות – נורבגיה, שבדיה, טורקיה, איטליה ושוויץ. מדינות אלה עצמן בעייתיות, ולעיתים קרובות עוינות לישראל.
טורקיה, הדוגמה הבולטת ביותר, מתנהגת כאויבת של ישראל. אנקרה תומכת בחמאס ובמשטים נגד ישראל באופן פעיל, מקדמת דיבה אנטישמית וחותרת נגד ישראל במזרח ירושלים. חרף זאת, ישראל מאפשרת לשוטרים טורקיים להסתובב בחסינות רשמית ולצלם חיילים ואזרחים ישראלים. כאשר הסכם TIPH נוצר לראשונה, ארדואן היה ראש עיריית איסטנבול. מאז, עלה לשלטון והפך את ארצו למדינה איסלאמית עוינת.
ב־2014 הפכה שבדיה למדינה האירופית הראשונה שהכירה ב"מדינת פלשתין"; זאת, בניגוד להסכמי אוסלו. ישראל רק גערה בשוודים, אבל נתנה ל"משקיפים" שלה להישאר בחברון.
נורבגיה, בעלת המשקל הרב ביותר ב־TIPH, היא אחת המממנות הגדולות של ארגוני חרם על ישראל (BDS). איטליה סייעה לבנות את ח'אן אל־אחמר, ומעורבת בהפרת הריבונות הישראלית בשטח C. חשוב לשמור על יחסים דיפלומטיים עם מדינות אלו, אך אבסורד הוא להעניק להן זכויות שיטור מיוחדות.
המשך המנדט של TIPH מעביר למדינות אלה את המסר, שלא משנה עד כמה יפגעו בישראל, היא תבליג. TIPH מסמל את כישלון מדיניות החוץ הישראלית. מול פעולות קבועות ומתמשכות נגדנו – הכרה של מדינות במדינה פלשתינית, החרמת מוצרים ישראליים ותשלום לפלשתינים לעבור לאזור – ישראל מגיבה תמיד מתוך חרדה דיפלומטית. היא לא מבצעת פעולות קונקרטיות, ולכן הסטטוס קוו ממשיך להיות נגדה. לישראל יש מלוא הסמכות לפעול נגד TIPH.
אלא שישראל אפילו לא צריכה לעשות דבר. עליה רק להימנע מלחתום על הסבב הבא של ההסכמים ב־31 בינואר. ההחלטה היא כולה של ראש הממשלה. מעולם לא נצרכנו לעשות כה מעט כדי לקדם את האינטרס הישראלי.
המאמר פורסם לראשונה בישראל היום
