אלפי שנים מחפשים הוגים ומדינאים את מודל השלטון האולטימטיבי ומתחבטים בשאלה כיצד "לשמור על השומרים" ושלהבטיח שמי שמחזיק בכוח שלטוני לא יעשה בו שימוש לרעה. הניסיון וההכרח הביאו לפיתוח מודל הפרדת הרשויות, והפכו את בית המשפט לגורם בעל תפקיד חשוב בהגנה על זכויות האזרח באמצעות ביקורת שיפוטית על צעדי הרשויות המחוקקת והמבצעת. אולם, בתנועת מטוטלת היסטורית, מגלים כעת אזרחי ישראל כי מצידו השני של המטבע אין גורם המסוגל לרסן את בית המשפט, כשזה חורג מסמכותו, מבלי שהדבר יביא לעימות ישיר בין הרשויות.
למרות זאת, בהחלט קיימים כלים, שטרם מוצו במחוזותינו, אשר יאפשרו בקרה רכב על אופן התנהלות השופטים ולפיכך יצמצמו את אותו חשש מעימות מוסדי ישיר. בראש ובראשונה מדובר בהקפדה עמוקה על עיקרון פומביות הדיון ושמירה על שקיפות ההליך השיפוטי באמצעותו צילומו ושידורו כמפתח להגברת הבקרה והאמון בעבודת השופטים. הליך שקוף ונגיש מקטין את החשש מפני חריגת בית המשפט מתחום סמכותו ומבטיח ריסון ובקרה על הנעשה בו. האזרח יכול להתרשם באופן בלתי אמצעי מעבודת השופטים ובית המשפט שיודע כי האזרח צופה יקפיד שבעתיים על התנהלותו. למרות זאת, ואולי בשל כך, בית המשפט מתמהמה עד כה בפתיחת דיוניו לשידורים.
למרות ההיתר העקרוני שניתן בקול גדול לשידור ישיר של הליכים מסוימים בבג"ץ, שופטיו שמרו לעצמם את הסמכות הבלעדית לקבוע איזה דיונים ישודרו. שני הדיונים ששידורם יצא לפועל וזכו לרייטינג שיא, הוכיחו כי הביקוש לשידורים גבוה, וכי הציבור יושב וצופה. אך בינתיים בית המשפט מונע שידור של דיונים נוספים וחוזר ומסרב לבקשות למתן היתר שידור. ההיתרים ניתנים במשורה, ובית המשפט מאותת כי יאפשר שידור רק במקרים יוצאי דופן. על פי הפיילוט עליו החליטה נשיאת בית המשפט העליון יצולמו השנה רק כעשרה דיונים, שיבחרו בקפידה, בעוד הנגשתם של אלפי דיונים אחרים בבג"ץ – חשובים ציבורית לא פחות – תמנע.
ההכרעה האם לשדר דיונים לא יכולה להישאר בידי השופטים. שידור וצילום הליכים שכאלו הוא כלי לפיקוח ובקרה על עבודתם, ולפיכך אין זה מפתיע כי הם מהססים באימוצו. אין גוף מוסדי שאוהב ביקורת, שופטי בג"ץ מסמסו למעלה מ15 שנה את מסקנות ועדת בינייש, שהמליצה בשנת 2004 על צילום דיונים בבג"ץ. אם ההחלטה בנושא תיוותר בידיהם גם כעת, קיים חשש שיישום ההמלצות ידחה עוד. למעשה, הם אינם חייבים להכשיל את יישום המהלך כולו. שערי תירוצים לא ננעלו ותמיד ימצאו הסברים בכדי למנוע את הצילום בתיק כזה או אחר.
הפתרון נמצא בהישג יד. יש להפוך את ברירת המחדל ולאפשר שידור של כלל הדיונים בבג"ץ, מבלי שתידרש לכך החלטה שיפוטית בכל תיק ותיק. בדיוק כך נהוג בבתי המשפט העליונים בקנדה ובריטניה, שדיוניהם משודרים באתרי האינטרנט שלהם, בדומה לשידור דיוני ועדות הכנסת הנהוג בישראל.
מהלך שכזה יגביר את אמון הצופים בבית המשפט (ההתעניינות הרבה בשידורי בג"ץ האחרונים והסקרים שנערכו בעקבותיהם מעידים בדיוק על כך). אבל אסור להתבלבל – חיזוק האמון הוא רק תוצר לוואי, והמטרה העיקרית היא הנגשת ההליך והפיכתו לשקוף לציבור והיא שמובילה ליצירת האמון. לכן, אסור שבית המשפט יהיה זה שיקבע מתי ומה לשדר על פי שיקוליו המוסדיים, הכפופים לחשש מביקורת.
צילום הדיונים לא יפתור את המשבר החוקתי בו אנו שרויים. לשם כך יש צורך בתיקוני עומק במערכת האיזונים והבלמים שבין הרשויות. אולם שימוש עקבי בכלי בקרה רכים, כמו הקפדה על שקיפות ותיעוד דיוני בג"ץ, יאפשר התרשמות בלתי אמצעית של האזרחים ויביא לצמצום תופעות של חריגה מסמכות בבית המשפט, תוך קטנת החיכוך בין הרשויות, והגברת אמון הצופים בתפקידו החיוני של בית המשפט. ומכך נצא כולנו נשכרים.
פורסם לראשונה בגלובס.
