לאחרונה התבשרנו חגיגית שבית המשפט העליון נערך להתחיל שידור פומבי של דיונים נבחרים בבג"ץ. על פי הדיווח הותקנה מערכת מצלמות באולם הדיונים הגדול בבית המשפט, בכוונה לשדר דיון אחד בחודש באמצעות לשכת העיתונות הממשלתית. ההחלטה נועדה להרחיב את הנגישות הבלתי אמצעית של הנעשה בבג"ץ לציבור, תוך מימוש עיקרון פומביות הדיון המחייב את בתי המשפט לפי חוק.
באופן תמוה, הוחלט לדחות את תחילת השידורים רק לאחר סיום משבר הקורונה. בשעה שמבקרים ומבקרות אינם יכולים להגיע אליהם פיסית, המשבר צריך היה לשמש כזרז להרחבת השקיפות באמצעות שידור הדיונים, ולא מעצור בדרך.
לחשוף את כל הדיונים
כמובן שצילום של דיון אחד בחודש הוא צעד קטן, אפילו הססני, בדרך אל היעד הראוי: הנגשה אמיתית של בית המשפט לציבור בדומה לנעשה בדיוני המליאה והוועדות בכנסת. הצעד הראשון שצריך לנקוט בו הוא שינוי ברירת המחדל: להתיר לכל עיתונאי לצלם או להקליט את הדיונים בבג"ץ.
בנוסף, על בית המשפט להיערך לשדר את כל הדיונים באופן מלא ולא אחת לחודש, כל עוד אין סיבה מיוחדת לחיסיון הדיון. צעד זה דורש השמשת מערכת מצלמות שתאפשר לעיתונאיות ולעיתונאים לצפות בכל דיון. כמו כן, יש לחשוף את הנעשה בדיונים גם לציבור באופן בלתי אמצעי.
בשורה ארוכה של פסקי דין עמדו השופטים על חשיבותה של השקיפות השלטונית ושל זכות הציבור לדעת, והזכירו את התועלות הרבות שיצמחו מדיון פומבי שיאפשר לציבור פיקוח ובקרה על המתרחש באולמות הדיונים. לכן כלל לא מובן מדוע לצמצם את יכולת הפיקוח הציבורית על ידי הגבלת שידור הדיונים?
שנים של מריחות
כבר ב-2004 ועדת בייניש המליצה להתחיל בשידור הדיונים בבג"ץ, בדומה למתווה הנוכחי. עשור לאחר מכן, שרת המשפטים ציפי לבני ונשיא בית המשפט העליון גרוניס הובילו פיילוט שנועד להגביר את השקיפות בבגץ באמצעות שידור דיונים, אך הנושא מוסמס.
שופטת העליון בדימוס דורית בייניש. קבעה ב-2004 שיש לשדר את הדיונים
אין חולק על כך שבית המשפט בישראל מתווה מדיניות ציבורית. אפשר להתנגד לאקטיביזם השיפוטי או לתמוך בו, אבל מדוע למנוע מהציבור לצפות בנעשה בדיון? הרי רבים מהבג"צים החשובים מוגשים בכלל בשמו של הציבור, באמצעות עותרים ציבוריים.
הטיעון הרווח נגד צילום הליכים בבית המשפט עוסק בהשפעת המצלמות על העדים. גם אם החשש מוצדק – הוא לא רלוונטי לבג"ץ, שם הדיון מבוסס על תצהירים, ללא עדויות וחקירות. האם הפרקליטים והשופטים המקצועיים שלנו לא ידעו לנטרל את השפעת המצלמות, בדיון שממילא פתוח לציבור המבקרים?
"בעשותו במלאכת השיפוט, לעולם יראה עצמו שופט כמו יושב הוא בבית זכוכית או בחלון ראווה הנשקף אל הרחוב; כל עובר-ושב רשאי להתבונן בו, לבחון אותו ולבקר אותו. וגם לשַבְּחוֹ ולהשתבח בו. בתירגומם של ערכים אלה לשפת המשפט מדברים אנו גם על חופש הביטוי וגם על חופש התקשורת כנגזר מזכות הציבור לדעת.
"אכן, התקשורת למיניה אינה אלא שלוחתו של הציבור. מהווה היא מעין מגבר-שמע ומגבר-ראיה לאירועים המתרחשים במקום מסויים ובזמן מסויים. ועל דרך זה יכול כלל הציבור לדעת אם מתנהלים ההליכים המשפטיים באורח תקין. אלו הן השקיפות והבקרה החייבות להתלוות לכל המחזיקים בסמכות שלטון ואכיפה במדינה שאיפיונה הוא מישטר פתוח".
המשבר החוקתי במדינת ישראל והמעורבות של בית המשפט בו הופכים את דבריו של חשין לצו השעה. מי שמפעיל סמכויות שלטוניות הולכות ומתרחבות – חייב להגביר גם את הבקרה על פעולותיו באמצעות מדיניות אמיתית של פתיחות ושקיפות.
