fbpx
Search
Close this search box.

חושבים שההשתלטות הרוסית ייחודית? תחשבו שוב

פטיש בית משפט
אמירות מהסוג לעיל מתעלמות מההיסטוריה הפחות נעימה. אמנם מוקדם מדי לדבר על המאה ה-21 אבל סוף המאה ה-20 הביא איתו עוד תופעות של לקיחת שטחים של מדינות מצד מדינות אחרות. אכן אפילו הטענה המינימליסטית יותר שתופעה זו לא קיימת באירופה אינה נכונה. לעיתים פעולות אלה נתקלו בהתנגדות בינלאומית נחושה אבל באותה מידה היו פעולות שלא נתקלו בהתנגדות כלל. התנגדויות מידיות התעמעמו. מחקר שיטתי של כיבושים לאחר מלחמת העולם ה-2  מגלה שפחות ממחצית מאותם מקרים זכו לגינוי באו"ם.   נשיא רוסיה ולדימיר פוטין יכול להציץ אל לעבר שכנתו לים השחור טורקיה על מנת לקבל השראה. ב-1974 טורקיה החברה בברית נאט"ו (ולא באיחוד האירופי) פלשה לצפון קפריסין והיא עודנה מחזיקה בשליש הצפוני של האי תחת שלטון בובות לא מוכר. קפריסין לעומתה חברה באיחוד האירופי (ולא בנאט"ו) מה שלא מנע פיתוח יחסים קרובים וידידותיים מצד האיחוד האירופי דווקא כלפי הכובש. כשטורקיה השתלטה על קפריסין, מרוקו תפסה את סהרה המערבית השטח הגדול וגדוש אוצרות הטבע – כמו המלך הרוסי בקרים, בפעולה מהירה שלא דרשה ולו יריה אחת. הפלישה המרוקנית נתקלה בגינוי מצד מועצת הביטחון של האו"ם שנענה במשיכת כתפיים מצד רבאט. למרות שאף לאום לא הכיר בריבונות המרוקנית על השטח הכבוש מרוקו נותרה בעלת ברית חשובה של ארצות הברית והאיחוד האירופי. יתרה מזו, ארה"ב תומכת כעת בהצעות המרוקניות לשימור השטח הכבוש תחת הריבונות המרוקאית עם אוטונומיה מקומית. חברות אירופאיות מסייעות בשמחה למרוקו לנצל את משאבי הטבע של סהרה המערבית והסכמים חדשים עם אירופה מכירים וקושרים קשרים עם השלטון המרוקני באזור.   הדוגמאות השערוריות ביותר כנראה הן הכיבושים העקובים מדם של מדינות שלמות. נראה ששנת 1975 היתה שנה של אירועים כאלו, עם צפון ויטנאם שמחקה את דרום ויטנאם מהמפה ואינדונזיה שתפסה את מזרח טימור. כל העמים מכירים עתה בריבונות של הנוי על כל ויטנאם. ולמרות ההחלטה העוינת של מועצת הביטחון, המערב תמך בשקט בעמדה של אינדונזיה כלפי טימור במשך עשורים עוד לפני שהברוטליות מצד ג'קרטה העלתה את הנושא לראש סדר היום.   לאחרונה ארמניה כבשה בהצלחה חלקים מאזרבייג'ן בשנות ה-90 בצעד שזכה לגינוי מצד האיחוד האירופי אך נראה לא סביר שיחזור לקדמותו. אך לפני חמש שנים רוסיה בלעה חלק גיאורגיה ולאחר סדרת איומים מצד המערב "נענשה" עם המשחקים האולימפיים. כשהכיבוש נכשל זה בגלל ההתנגדות מצד מדינת היעד – ארגנטינה בפוקלנד, לוב בצ'אד ועירק באיראן. אולם חוסר הסובלנות לכך מצד הקהילה הבינלאומית אינו זה שמשפיע. הפלישה של סדאם חוסיין לכווית שהביאה למאמץ בינלאומי להדוף אותו אינה הכלל אלא היוצא מן הכלל.   אפילו במקרים בהם שליטת הכובש נותרת במחלוקת זה לא פוגע ביחסים הבינלאומיים. הישגיה של ישראל במלחמת ששת הימים הם היוצא מן הכלל המעיד על הכלל: לא ניתן להעלות על הדעת ש-45 שנה מהיום האיחוד האירופי ימשיך לתבוע שהיצוא הרוסי יסומן כדי להוכיח שמקורו אינו ב"שטח האוקראיני הכבוש" אם נתבסס על הסנקציות שהוטלו עד כה, גם 45 יום מעכשיו לא תגענה תביעות כאלה נגד רוסיה.   הלהיטות של הקהילה הבינלאומית אותה היא שומרת ואף מגבירה בהתנגדותה לנוכחות הישראלית בגדה המערבית עלולה להסיט את תשומת הלב מכיבושים אחרים.  פוטין יודע זאת. באופן ראוי לציון רוסיה שמרה על מקומה כחברה בקווארטט – יחד עם האיחוד האירופי, ארה"ב והאו"ם – המנסה לתווך נסיגה ישראלית אפילו לאחר הפלישה לגאורגיה.   למען הסר ספק, העולם של פוסט "המלחמה הקרה" חווה ירידה ברורה של התפשטות טריטוריאלית. אולם זה לא בגלל שינויים משמעותיים בערכים המקובלים הבינלאומיים אלא מסיבות ארציות יותר. המלחמות של המאה ה-21 היו מלחמות של פרישה והתפרקות. ספרטיזם מהווה משקל נגד להתרחבות. חשוב מכך, שליטה טריטוריאלית נהייתה פחות חשובה עבור המדינות. אחוז קטן בהרבה מערך המוצר מגיע מהקרקע ומשאבים טבעיים כך ששליטה על טח מספקת פחות תמורה לכובש.יתרה מזו, שיפורים בתקשורת ובתחבורה גורמים לכך שעדיף בהרבה להחזיק ממשלת בובות צייתנית מאשר להחזיק בשטח.   כיום, נדיר יותר לראות בכיבוש אינטרס לאומי. אולם כשזה כך, מחסומים  משפטיים לא ממש מרסנים את הכיבוש. הנכונות המתמשכת של המערב לקבל בפועל את הכיבושים הגדולים של טורקיה ומרוקו מראה שלמעט מקרים חריגים, המערב לא יפעל למניעת הישנותם של מקרים כאלה גם בעתיד.     למאמר באנגלית     המאמר פורסם לראשונה ב LA Times

I removed from here a Loop Grid called  Type Posts and Template called Elementor  Loop Writer – small template.

Advanced query options: dynamic related posts

פרופ' יוג'ין קונטורוביץ'

תוכן נוסף

More

תפריט נגישות