משרד האוצר מציע לקבוע תקרה לפטור ממס על הפרשת פיצויי פיטורים על ידי המעסיק. מוצע שהמעסיק ימשיך להפריש את סך הפיצויים כפי שנהוג כיום, אך על הסכום שמעל לתקרה של שלוש פעמים השכר הממוצע, העובד ישלם מס (כבר כיום, כאילו קיבל את הסכום במשכורת השוטפת). בהצעה מוסבר שהיא תשפיע רק על שכירים המשתייכים לעשירון העליון, ואף למעלה מכך.
ראשית, כדאי לשים לב שזוהי העלאת מס מאוד ממוקדת, המגבירה את האפליה שכבר קיימת כיום: היא תשפיע רק על שכירים המרוויחים מעל לכ-30 אלף שקלים בחודש, ואינם מכוסים על ידי פנסיה תקציבית. היא לא תשפיע על עצמאים בעלי הכנסה גבוהה במיוחד, היא לא תשפיע על בעלי חברות (ארנק ואחרות) והיא לא תשפיע על עובדים מיוחסים שנהנים כיום מפנסיה תקציבית.
בהשוואות בינלאומיות נמצא שסך המס המשולם על ידי העשירון העליון, יחסית למס המשולם על ידי יתר העשירונים, גבוה בישראל באופן מיוחד, מעל ומעבר למקובל במדינות מתקדמות אחרות. אולם, אם נבחרי הציבור סבורים שראוי ורצוי להעלות את נטל המס על העשירון העליון עוד יותר, כדאי לפחות לעשות זאת בצורה שוויונית ושקופה, כך שתחול על כל בעלי ההכנסות הגבוהות, כולל עצמאים, בעלי חברות ארנק, ושכירים המכוסים על ידי פנסיה תקציבית.
במיוחד צורמת בהצעה הנוכחית של משרד האוצר הגדלת האפליה בין מקבלי פנסיה תקציבית למקבלי פנסיה צוברת. מדוע נמנעים משרד האוצר והממשלה מפגיעה כלשהי בזכויות היתר של מקבלי פנסיה תקציבית ובוחרים שוב ושוב לפגוע דווקא בהכנסתם של מקבלי פנסיה צוברת?
שנית, בהינתן ביטול הטבת המס מעל לתקרה של 30 אלף שקלים, למה להכריח את העובדים לחסוך את הסכומים מעל לתקרה? מדוע לא לאפשר לעובדים להחליט בעצמם האם לבקש מהמעסיק להפריש את הסכומים מעל לתקרה לקרן הפיצויים שלהם, או לחילופין לקבל את הסכומים האלה כחלק מהמשכורת השוטפת?
לא ברור מדוע משרד האוצר מתיימר לדעת טוב יותר מהעובדים כיצד לחלק את התצרוכת שלהם בין ההווה לעתיד. האם הם מכירים טוב יותר מהעובדים עצמם את מצבם האישי והמשפחתי ואת העדפותיהם? מדובר בפטרנליזם מזיק ומיותר, שאין לו מקום לגבי רוב אוכלוסיית העובדים, אך על אחת כמה וכמה אינו ראוי בהתייחסות אל עובדים המשתייכים לחצי העליון של העשירון העליון בהתפלגות ההכנסות. עובדים אלו הוכיחו במהלך חייהם שהם יודעים לקבל החלטות מושכלות ולחשוב על עתידם. מדוע להתעקש להמשיך בגישה הפטרנליסטית המזיקה ולפגוע בחירותם של העובדים?שלישית, פיצויי פיטורים נועדו במקור לתמרץ את המעסיק שלא לפטר סתם עובד ותיק בעקבות תקופה קצרה של עסקים חלשים, ולאפשר למפוטרים לגשר על תקופת האבטלה שלאחר סיום העסקה פתאומי. כשמגדירים את פיצויי הפיטורין ככסף ששייך בכל מקרה לעובד ושברירת המחדל שלו היא שייכלל בפנסיה, אין לא פיצוי ולא פיטורים. איזו הצדקה יש לאכוף הסדר כזה על המגזר הפרטי? מה הערך המוגן? אם רוצים להעלות את ההפרשות לפנסיה ולמסות אותן, רצוי לעשות זאת באופן ישיר. אולם, כאמור, אין שום היגיון בכפייה רגולטורית של העלאה נוספת בהפרשות לפנסיה. המאמר פורסם לראשונה בגלובס
