דוח העוני לשנת 2018 של המוסד לביטוח לאומי שפורסם לאחרונה היווה מצע לקריאות פופוליסטיות על אודות רמת החיים הגרועה בשכבות החלשות ועל אזלת ידה של הממשלה בכל הנוגע לסיוע לשכבות אלו. הנה כמה כותרות לדוגמה: "יותר ילדים וקשישים עניים… ישראל סגרה את נושא העוני בחצר האחורית", "ירידה בהכנסות מעמד הביניים, החמרה במצב הילדים והקשישים", "עובדים במשרה מלאה ועדיין עניים: סטירת לחי מהמדינה", "ישראל שכחה את קשישיה". שיח זה מטריד מבחינות רבות. החמורות שבהן הן שדווקא מנתוני הדוח עולה תמונה אחרת ושאף-על-פי-כן כותבי הדוח מעודדים את השיח הפופוליסטי הזה.
דוח העוני עוסק ביסודו באי-שוויון. שיעור העוני איננו מדד לכמות משקי הבית, הפרטים, הקשישים או הילדים שמחפשים אוכל בפחי אשפה ומקבצים נדבות (האילוסטרציות המניפולטיביות שמצורפות לכל הכתבות שנוגעות לדוח העוני מנסות לשכנע את הקורא אחרת). בפועל, שיעור העוני מודד עוני יחסי , ומסמן את שיעור הפרטים או משקי הבית באוכלוסייה שנמצאים מתחת לרף מסוים של התפלגות ההכנסות. רוב העיתונאים והפרשנים המסקרים את הדוח יודעים זאת וכותבי הדוח בוודאי יודעים זאת, אך חלק ניכר מהציבור אינו יודע זאת. לא רק שאין שום ניסיון רציני של כותבי הדוח ושל התקשורת הכלכלית להסביר ולחנך את הציבור בהקשר זה, נראה שקיימים גורמים רבים שמנצלים חוסר ידע זה ומטים את דעת הקהל באמצעות תמונות של ילדים מסכנים, פחי אשפה, ומקררים ריקים.
למעשה, משפחות רבות שמוגדרות עניות בדוח העוני לא מדווחות על תחושה של מחסור חומרי. הדוגמה הבולטת ביותר היא משפחות חרדיות. תחולת העוני בקרב חרדים בשנת 2018 עמדה על כ-42%. יתרה מזו, מהדוח עולה כי "שיעור הנפשות החיות בעוני מתמשך הוא הגבוה ביותר בקרב חרדים… [ועומד] על 80%". ואולם, על-פי נתוני הסקר החברתי של הלמ"ס לשנת 2018, כ-70% מהחרדים שנמצאים בתחתית התפלגות ההכנסות מדווחים שהם לא מתקשים לכסות את הוצאותיהם, וכ-56% מדווחים כי הם מרוצים עד מרוצים מאוד ממצבם הכלכלי. כיצד ניתן להסביר את הסתירה הזאת? העדפות, ובפרט העדפות ילודה.
כמות הילדים הממוצעת למשפחה חרדית היא למעלה משלוש פעמים כמות הילדים הממוצעת למשפחות יהודיות אחרות. תוספת של כל ילד למשפחה גורמת לירידה ברמת החיים החומרית שלה, אך לא בהכרח לפגיעה ברווחתה. מכיוון שמשפחה יכולה לבחור להביא פחות ילדים לעולם, סביר שהבחירה במספר ילדים גדול משקפת דווקא עלייה ברווחתה. משפחה חרדית עם שלושה ילדים שיש לה הכנסה נטו (מעבודה ומתשלומי העברה) של 12,000 שקלים בחודש נמצאת מעל קו העוני. כשנולד הילד רביעי במשפחה, כל בני המשפחה, כולל התינוק החדש, וכולל שלושת הילדים הבוגרים – כולם הופכים ל"עניים". ברם, ברור שהולדת התינוק, שהמשפחה השתוקקה להביא לעולם, הוא אירוע משמח המגדיל את הרווחה והאושר של המשפחה. מדדים גבוהים של עוני ושל אי-שוויון בישראל, שמתקבלים בעקבות בחירות של משפחות להוליד ילדים רבים על-חשבון רמת חייהן החומרית, משקפים תמונה מעוּותת של פערים ברווחה. אבל עובדה פשוטה זו לא מונעת מגורמים רבים, הן בביטוח הלאומי והן בתקשורת הכלכלית, להאשים את הממשלה באזלת יד ולטעון שהשיעור הגבוה של ילדים עניים בישראל הוא בושה וחרפה ומוכיח את נזקי הניאו-ליברליזם האכזרי.
נוסף על כך, על-פי נתוני הדוח, מצבן החומרי של השכבות החלשות ביותר דווקא הוטב מאד בשנה החולפת. ההכנסה נטו לנפש תקנית עלתה ריאלית בשנה שחלפה בכל חמישוני ההכנסה בשיעורים מרשימים (4.6% בממוצע), ויותר מכולם בקרב החמישון התחתון (עלייה ריאלית פנומנלית של 6.9%). כל קבוצות האוכלוסייה המרכזיות – ובפרט הקבוצות החלשות יחסית – שיפרו את הכנסתן בשנת 2018. כותבי הדוח מסכמים כי "ב-2018 הוטב מצבה של האוכלוסייה החיה בעוני: המדדים לעומק העוני ולחומרתו ירדו בשיעורים של 9.4% ו-1.4% בהתאמה" כלומר, ככלל, מצב האוכלוסייה הענייה בישראל השתפר.
כותבי דוח העוני תורמים אף הם לשיח המניפולטיבי שהתפתח בתקשורת. בלוח מרכזי בדוח מוערכת רמת הקושי של משפחה לצאת ממצב של עוני. הבדיקה מתמקדת בשאלה עד כמה עבודה של ההורים במשרה מלאה בשכר מינימום (5,300 שקלים ב-2018) בתוספת קצבת ילדים מונעת ממשפחות לחיות במצב של עוני. בפועל, הבדיקה משווה בין הכנסות של משפחה לנפש לבין רמת ההכנסה לנפש שנדרשת לה כדי להיות מעל קו העוני, עם תלות מסוימת במספר הילדים.
המסקנות של כותבי הדוח הן כי אם עצמאית (חד-הורית) עם שכר כזה תחיה בעוני כבר מהילד הראשון, כי "אם עצמאית עם שני ילדים העובדת במשרה מלאה בשכר מינימום, לא תיחלץ מעוני בלי שתמצא משאבים נוספים בסדר גודל של כ-40% מהכנסתה…" וכי במידה ש"שני בני זוג עובדים במשרה מלאה בשכר מינימום – הם יחיו בעוני אם יש להם שלושה ילדים, וכל ילד נוסף בבית משמעותו עוני עמוק יותר".
מסקנות אלה מדאיגות למדי. ואולם תמונת מצב זו שקרית ומניפולטיבית. המצב טוב בהרבה כאשר מביאים בחשבון הכנסות אחרות שמשפחות אלה זכאיות להן על פי חוק. כותבי הדוח החליטו משום מה להתעלם מההכנסה של המשפחות מקצבת הבטחת הכנסה ומענק עבודה. אם היו נמנעים מטעות זו, הם היו מגלים שמשפחות עם עד שלושה ילדים (חד-הוריות ודו-הוריות), שבהן ההורים עובדים במשרה מלאה, חיות כולן מעל קו העוני.
אבל כותבי הדוח מתעלמים מההכנסות הנוספות של משפחות אלה בניתוחם. לגבי ההכנסה ממענקי עבודה – כותבי הדוח דחקו את השפעתה על מסקנות הבדיקה לנספח 26, שם התמונה כבר אינה עגומה כפי שהוצגה בגוף הדוח. הנימוק להזנחת מענק העבודה בחישוב הוא ששיעורי המיצוי של המענק נמוכים, ומציינים שהם עומדים על כ-60% (למרבה ההפתעה, במקום אחר הם דווקא כותבים שמדובר ב-70%). באופן תמוה, כותבי הדוח סבורים שנכון להניח שהיקף מענקי העבודה המגיעים בסופו של דבר למשקי הבית הוא 0 שקלים, ולא מיליארדים – העלות לציבור של מענקי העבודה. לגבי קצבת הבטחת הכנסה, אין התייחסות כלל, אפילו בנספחים בתחתית הדוח. אילו מחר יוכפלו הגמלאות האלו, ומשפחות רבות יגדילו מאוד את הכנסתן, התחשיב המעוות של כותבי דוח עדיין יציג תמונה לפיה אין בכוח משפחות שמרוויחות שכר מינימום לחיות בכבוד. מעבר לכך, התעלמות זו יוצרת חוסר עקביות עם תחשיב קו העוני עצמו, המביא בחשבון את ההכנסות מכל שאר הקצבאות וההטבות, ולפיכך לא הגיוני להשוותו להכנסה שאינה מתחשבת בתשלומי ההעברה האלה.
הפנינו את תשומת לב המוסד לביטוח לאומי לטעות חמורה זו בדצמבר 2017 ושנית בדצמבר 2018, אך לצערנו הם שוב חזרו עליה – דבר שמצביע על כך שהטעות אינה מקרית אלא מכוונת. כתוצאה מההטעיה נוצר רושם, בכל שנה מחדש, כי מצבן של משפחות דו-הוריות וחד-הוריות, שבהן ההורים עובדים במשרה מלאה ומשתכרים שכר מינימום, מחמיר – בשונה ממגמת השיפור הכללית במדדי העוני ואי‑השוויון שעולה מהדוחות בעשור האחרון.
ישראל אמנם איננה אוטופיה של שוויוניות וקיימים עיוותים רבים במדיניות הרווחה, אולם הניתוח המגמתי והמניפולטיבי שמוצג בדוח, והתמונה החד‑ממדית והטרגית שמציג השיח התקשורתי בעקבות הדוח, אינם משקפים את המציאות.
