כלל אצבע שנכון כמעט לכל ויכוח: אם צד אחד טוען טענות משפטיות מפורטות והצד השני מטיח מנגד השוואות לנסראללה, סביר להניח שהצד השני לא השכיל לגבש טיעון של ממש.
וכעת לעניין עצמו. ממשלת ישראל צפויה להכריז בקרוב על הסכם מדיני עם לבנון, בנוגע לגבול הימי הצפוני. הסכם מדיני אינו אירוע של מה-בכך ואינו מהלך שבשגרה. אין אם כך להתפלא שהפעם הראשונה שישראל נדרשת לבחון חוק יסוד שעוסק בהסכמים מדיניים, היא כעת: שמונה שנים לאחר חקיקתו.
חוק יסוד: משאל עם קובע, כי אם הממשלה החליטה לחתום על הסכם שכולל ויתור על שטח שבשליטת ישראל – ההחלטה צריכה לקבל אישור גם של רוב חברי הכנסת ושל העם כולו במשאל עם, או לזכות בתמיכה רחבה של 80 חברי כנסת.
מאז הציף פורום קהלת לראשונה את הסוגיה, התעוררו קולות שטענו שחוק היסוד כלל לא חל על ההסכם. בשורות הקצרות הבאות, אסביר מדוע חוק היסוד מחייב את הממשלה בהסכם עם לבנון. חוק היסוד מתייחס להסכמים שכוללים ויתור על שטחים שבהם חל המשפט הישראלי. חוק ישראלי משנת 1948 קובע כי כל חוקי המדינה יחולו על כל שטח המדינה. גם שטח קרקעית הים באזור המים הכלכליים נחשב לשטח המדינה – כך קובע חוק משנת 1953. לכן, חוק היסוד חל גם ביחס לוויתור על אזור במים הכלכליים של ישראל לטובת מדינה אחרת.
חשוב להבין שכל הסכם עם לבנון שיכלול שינוי קו הגבול, יכלול בהכרח ויתור גם על שטחים שקרובים לחופי הארץ – הם המים הטריטוריאליים של ישראל. על שטחים אלה אין מחלוקת בכלל שמדובר בשטח ישראלי, ולכן על החלק הזה של ההסכם ברור לגמרי שחוק היסוד חל.
למרות שההסבר המשפטי אינו מורכב ביותר, אתמול פורסם ב"הארץ" שהיועצת המשפטית לממשלה סבורה שהממשלה רשאית לוותר על חלקים במים הטריטוריאליים ובמים הכלכליים של ישראל – מבלי לקבל את אישורה ואת אישור העם לאחר החלטה סופית לחתום על ההסכם. לא זו בלבד שהממשלה לא מתכוונת לקבל את אישור העם ונציגיו בכנסת, מהפרסום נדמה שהממשלה כלל לא מתכוונת להציג לאזרחי ישראל את פרטי ההסכם מראש – ואף לא לכלל חברי הממשלה. פורסם כי בכוונת ראש הממשלה לאשר את ההסכם הדרמטי מאחורי הדלתיים הסגורות של הקבינט המדיני-הביטחוני. והרי ממילא יום אחרי החתימה ההסכם יהיה גלוי, כך שלא חשש מגילוי סודות מדינה יש כאן אלא רק פחד מביקורת ודיון. מבחינת הגורם המדיני העלום שצוטט אמש, אין כל בעיה שאזרחי ישראל יתעוררו בוקר אחד ויגלו כי הזיזו להם את גבולות המדינה ללא ידיעתם וללא הסכמתם.
הסכם מדיני עם לבנון, מדינת אויב, דרמטי מסיבות רבות. אך בל נשכח כי המשא-ומתן מתנהל תחת איומי אש פומביים של חיזבאללה, וכי השטח הימי הוא גורם חשוב ליכולות ההגנה הצבאיות של המדינה והפוטנציאל הכלכלי הטמון באזורים אלו, מילולית, אדיר. מעבר להיבט הכלכלי מאגרי הגז הפכו לנדבך מרכזי בעוצמתה האסטרטגית והמדינית של ישראל. מכל הסיבות האלה ועוד, יש לברך על הניסיון הישראלי להגיע להסכם עם אויבנו מצפון. אלא שבשלב הזה, כשפרטי ההסכם עדיין לא ידועים לנו, אזרחי ישראל, כלומר הריבון, מתבקשים לסמוך על הממשלה בעיניים עצומות. באין פרטים על ההסכם המסתמן, ומבלי להציגו, בהתאם לדרישת חוק היסוד, לכנסת ולציבור – הממשלה מסכלת מראש את הדיון על טיבו של ההסכם.
הניסיון להציג את הדרישה לפעול בהתאם לחוק יסוד מפורש, כאילו מדובר בהתנגדות עקרונית לעצם המגעים, הוא ניסיון פוליטי ציני להתחמק מהדיון האמיתי. כמו בכל סוגיה במשפט הציבורי, השאלה שעומדת בבסיס היא אחת ויחידה: מי מחליט? במקרה של הסכמים בין-לאומיים שגורעים שטח משטחה של מדינת ישראל חוק היסוד משיב תשובה חדה, 80 חברי כנסת או משאל עם. מנהיג במדינה דמוקרטית שעוקף את החוק כדי להימנע מלקבל את דין האזרחים, בשם מי הוא בעצם פועל?
פורסם לראשונה ב"מקור ראשון" תחת הכותרת "ההסכם המדיני עם לבנון: ניסיון פוליטי ציני להתחמק מהדיון האמיתי"
