משא ומתן עם הסתדרות המורים מנהלים במשך 60 יום, ובסופו יפה מנצחת. בחודשים האחרונים בכל זאת התגנבה התקווה שאולי הפעם זה יהיה שונה, ושלא ייזרקו מיליארדים לחינם על מערכת לא יעילה שלא מצליחה להשתפר. ליברמן ופקידי האוצר עמדו במאבק בגבורה, אך בסוף יצאנו עם חצי תאוותנו בידו. בעיצומה של מערכת בחירות ועם שרת חינוך ששירתה את הסתדרות המורים, גם זה לא מובן מאליו. נפרט בקצרה את יתרונות ההסכם כפי שפורסם ואת חסרונותיו; אף שבחלק מהנושאים נצטרך לחכות לאותיות הקטנות, שיגיעו רק בחודשים הבאים.נתחיל בשינויים. ראשית, צומצמו מאוד פערי השכר בין מורים ותיקים לצעירים. אי אפשר עוד לומר שמורים בישראל מרוויחים מעט: זה פשוט יהיה שקר. מעניין לראות כיצד הדבר ישפיע על הביקוש למשרות הוראה, על רמת הסינון ועל רף הכניסה למקצוע.הישג נוסף הוא ששכר המורים יושפע יותר מאיכות והשקעה, בזכות תוספת גמולי תפקיד והגמשתם, כך שלמנהל תהיה יכולת לתגמל מורים לפי שיקולו. הסכום לא גדול, 36 אלף שקל בשנה לבית ספר, אבל הוא חשוב מאוד. גם התפקידים הרגילים יזכו בתוספת גדולה יותר, כדי למשוך מורים טובים. במהלך הדיונים עלתה אינספור פעמים השאלה כיצד ניתן להעריך מיהו המורה הטוב. ובכן, אין צורך במדדים: מורה טוב הוא מי שהמנהל שלו חושב שהוא טוב, ולא משנה הסיבה.הבשורה העיקרית שהיא גם הנעלם הגדול בתחום תגמול המורים, היא סוגיית החוזים האישיים במערכת. לכאורה נפתח הפתח למתן חוזים אישיים לעד 6 אחוזים מהמורים; הפוטנציאל גדול, אך כך גם פוטנציאל המסמוס. אפשר לציין בחיוב גם את הארכת התקופה לפני קבלת הקביעות המסרסת לשלוש שנים במקום שנתיים, ואת מענק ההתמדה, שניצולו החכם עשוי לסייע בשימור מורים איכותיים במערכת.
היה אפשר להשיג הרבה יותר, אילו שרת החינוך הייתה רוצה. יפעת שאשא־ביטון נכשלה כישלון מהדהד כשהחליטה אסטרטגית לשרת את האינטרסים של יפה בן־דויד על חשבון אזרחי ישראל. היא לא ניסתה להגשים את מצע מפלגתה בתחום החינוך ולא דיברה על דבר מלבד העלאת שכר. עליה תוטל האשמה במה שלא הושג.
בכל הנוגע לשינוי לוח החופשות – האינטרס העיקרי של ההורים מלבד איכות ההוראה – הושג מעט מאוד. בוטלו אומנם חמישה ימי חופשה מפוזרים ומיותרים, אך כנגדם נוצרו שלושה ימי חופשה מרוכזים ומיותרים בין יום כיפור לסוכות, בנוסף לשני ימי חופשה גמישים למורים. זה תקדים, אך הוא מינורי. שינוי לוח החופשות חייב להיות כרוך במעבר לחמישה ימי לימודים, כמו בשאר מדינות העולם; אין דרך אחרת.
האכזבה הגדולה יותר נוגעת להגמשת העסקתם של המורים. ההסכם היה חייב לכלול מתן אפשרות לפיטורי חלק מהמורים לפחות, באופן פשוט מכפי שקורה היום. המנהלים זעקו על כך, המורים מכירים בבעיה, שהיא עקב אכילס של המערכת. הקושי לפטר פוגע באיכות ההוראה, באווירה בבתי הספר ובתמריץ של מורים להשתפר.
ונקודה כללית אחרונה: מי שייצגו את האינטרסים של המנהלים ושל המורים הצעירים במשא והמתן הזה היו אנשי האוצר. יפה בן־דויד לקחה מהצעירים כדי להוסיף לוותיקים, והורידה את השכר ההתחלתי של המנהלים מ־20 ל־19 אלף מאותה הסיבה. זאת משום שחוקי העבודה בישראל אינם מאפשרים לעובדים לבחור מי ייצג אותם ואת האינטרסים שלהם.
המהפכה הדרושה במערכת החינוך דומה למהפכת חוק בריאות ממלכתי במערכת הבריאות ב־1994, שיצרה את הרפואה בקהילה ואת קופות החולים. על אף כל הבעיות, זהו מודל טוב לשירותי בריאות; שינוי דומה אך מותאם למערכת החינוך לא יקרה דרך הסכם שכר, אלא כשיגיע שר חינוך אמיץ וחכם שיקבל גיבוי מממשלה עם סדר יום ליברלי ברור, או חלילה כשיפרוץ משבר ענק שיאיים על המערכת. איני יודע איזו היתכנות גבוהה יותר, אך הייתי מעדיף כמובן לא לחכות למשבר כדי להעלות את מערכת החינוך בישראל על מסלול חופשי ואיכותי יותר.
