היו"ר המתפטר של לשכת עורכי הדין, אפי נוה, חשוד שהשפיע שלא כדין על מינוי שופטים בתמורה לטובות הנאה, בזמן חברותו בוועדה למינוי שופטים ולפני כן באמצעות השפעה על נציגי הלשכה בוועדה. כרגיל במחוזותינו, בתחילה הוטל צו איסור פרסום גורף על התיק, צעד שהבטיח שכל אזרח בישראל ייחשף לנתונים מיד. איסור הפרסום מנע מהחשוד המרכזי להתגונן בעת שנבחרי ציבור ניצלו את חסינותם לרעה, האשימו, הרשיעו ועיטרו אותו בקלון. אבל אני רוצה להתמקד באלה שהמשיכו הלאה בחדווה להאשים בשותפות בפשע את חבריו לוועדה, בדגש על שרת המשפטים איילת שקד העומדת בראשה.
"תן וקח" צייצו. "מעשה מגונה במערכת המשפט" האשימו. "הוועדה לבחירת שופטים הפכה לוועדה פוליטית ואינטרסנטית", זעקו. חזקת החפות עומדת לחשוד ולכן אין מקום עדיין להפיק לקחים מהפרשה האחרונה, אך זו הזדמנות ראויה לבחון את שיטת מינוי השופטים בישראל, אשר בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית מלמדים שהיא הטובה בעולם (לבוגרי העברית, כמובן. רוב גדול של שופטי העליון למדו בה).
קצת היסטוריה. בקום המדינה כללה שיטת מינוי השופטים המלצה של שר המשפטים, אישור ממשלה ואישור מליאת הכנסת. שיטה דומה נפוצה בדמוקרטיות מתקדמות מאז ועד היום. באמצעות השיטה הייצוגית בפרלמנט מובטח ביטוי הולם למגוון של עמדות הציבור בבתי המשפט וקשה עד מאוד להשחית את הליך המינוי כשהוא מתבצע במערכות הדמוקרטיות תחת עינו הפקוחה של הציבור.
אבל ב-1953 יזם שר המשפטים דאז פנחס רוזן, בתמיכה נלהבת של שופטי עליון מכהנים, הסדר חדשני למינוי שופטים: ועדה שחברים בה שר המשפטים שהוא היו"ר, שר נוסף, שני חברי כנסת, שני נציגים של לשכת עורכי הדין ושלושה שופטי עליון שבהם נשיא העליון.
במבט ראשון הוועדה נראית מאוזנת היטב, עד ששמים לב שרוב החברים בה משפטנים שאינם נבחרי ציבור; שנציגי לשכת עורכי הדין ולקוחותיהם תלויים בפסיקות של השופטים, אך לא להיפך; שמשרד המשפטים והשר העומד בראשו מעורבים לא פעם בליטיגציה מול בתי המשפט בנושאים כבדי משקל שיש להם משמעות פוליטית רבה, אך מעולם לא פסל את עצמו שופט עליון מכהן על רקע חילוקי דעות בוועדה; שנשיא בית המשפט העליון בוחר למעשה את שני השופטים שמצטרפים אליו, ושלעיתים קרובות נציג אחד מהכנסת הוא מהקואליציה והשני מהאופוזיציה.
כפי שניתן לצפות, שופטי העליון מצביעים תמיד יחד. התופעה הזו כל כך גורפת, עד שהמחוקק טרח להבהיר ב-2004 כי "חבר הוועדה יצביע על פי שיקול דעתו, ולא יהיה מחויב להחלטות הגוף שמטעמו הוא חבר בוועדה." לא עבד, תודה ששאלתם.
בנוסף, באופן מסורתי הצביעו נציגי לשכת עורכי הדין כמעט תמיד יחד עם שופטי העליון, וכך המשפטנים מינו את מי שרצו בלי שום תלות בנבחרי הציבור. בניסיון נואש לגרד השפעה, העבירה הכנסת ב-2008 חקיקה שלפיה מינוי שופטים לעליון יתבצע רק ברוב של שבעה מתוך תשעה חברי הוועדה. כך תובטח לקואליציה זכות וטו, שכן יש לה בוועדה שני שרים ולפחות ח"כ אחד.
הכול זרם על מי מנוחות. הברית של השופטים עם לשכת עורכי הדין הוצגה כמשפטנים מקצועיים מול הפוליטיקאים, עד שבאה שרת המשפטים שקד ושברה את הכלים. במהלך אסטרטגי מבריק היא יצרה ברית עם לשכת עו"ד, והשיגה רוב קבוע בוועדה המספיק לכל המינויים – למעט אלו של שופטי עליון, שלגביהם היא עדיין נאלצה להתפשר תוך הפעלת וטו הדדי.
ולפתע, אחרי עשרות שנים של שביעות רצון שיפוטית משיטת הבחירה הקיימת, החלו הצבועים לילל מרה נגד ברית של חברים בוועדה עם נציגי הלשכה ולהיזכר בצורך בשינוי השיטה הטובה בעולם – כי אוי ואבוי, שרת המשפטים גברה בנקודות על שופטי העליון בוועדה.
יש הרבה מה לתקן במינוי השופטים בישראל, ובאמת הגיעה העת לחדש ימינו כקדם ולחזור למינוי בהמלצת שר המשפטים ובאישור הממשלה והכנסת. החפצים באמת לחזק את אמון הציבור ולמנות שופטים מגוונים וראויים, יתמכו בחקיקה כזו.
המאמר פורסם לראשונה באתר Ynet
