התהליך לבחירת ומינוי נשיא בית המשפט המשפט בעליון שם מראה אל מול המחלוקות הציבוריות בישראל, ומראה כיצד הפכו לעניין משפטי ההולך ומחמיר
הליך מינוי נשיא בית המשפט העליון מדגים היטב כיצד המחלוקות הציבוריות בישראל הפכו לעניין משפטי, וכיצד המגמה הולכת ומחמירה. חוסר ההסכמות על מינוי שופטים הוביל להכרעה משפטית שכפתה על שר המשפטים את כינוס הועדה בניגוד לרצונו. במקרים דומים כאשר השר פרידמן והשרה לבני סירבו לכנס את הועדה, נשמרה התבונה הפוליטית ולא הוגשה עתירה.
בישראל של 2025 הכל שפיט בכוח ובפועל, עתירה הוגשה והוועדה כונסה בצו משפטי. יתרה מכך, לאחר שהתפרסמו חשדות למשוא פנים של השופט עמית סירבו השופטים לעצור את ההליך לשם ביצוע בדיקה של גורם חיצוני, תוך נקיטת סטנדרט משפטי חריג.
כתוצאה מכך, הליך המינוי שנוי במחלוקת ותורם לירידה החדה באמון הציבור במערכת המשפט. תוצאות הסקרים מהשבוע האחרון מלמדות על התאמה גבוהה בין אי אמון במערכת המשפט לבין תמיכה בקואליציה. במציאות שכזאת בית המשפט לא יוכל להמשיך ולבצע את תפקידו.
משפוט החיים הציבוריים בישראל איננו תופעת טבע. בעקבות פסיקה חד צדדית שהוביל אהרן ברק, המרחב הציבורי והפוליטי בישראל עבר משפוט מסיבי. שאלות שהוכרעו בעבר בשדה הפוליטי הפכו לשאלות משפטיות. בהתאמה, קטנה היכולת של הציבור להשפיע על הכרעות חשובות ובמקביל האופי של ההכרעות נעשה משפטי.
לאחרונה המגמה הזאת החלה לתת את אותותיה גם בשדה הפלילי ואנו עדים לניסיונות לבחון הליכים פוליטיים יומיומיים בראי המשפט הפלילי תוך נקיטת אמות מידה חדשניות וקפדניות כלפי נבחרי ציבור. מי שמתנגדים למדיניות שמקדמות ממשלות ישראל האחרונות אולי מרוצים מהתוצאה המשפטית, אך לתהליכים האלה יש מחירים כבדים שפוגעים בכולנו.
בניגוד לשדה הפוליטי שמעודד פשרות, הכרעות משפטיות הן בינאריות: מותר ואסור, חוקי ולא חוקי. בשדה הציבורי ניתן להגיע לפשרות אך כאשר המחלוקות הציבוריות והפוליטיות הופכות לשאלות משפטיות אין מקום לפשרות אלא לשיטה של 'יקוב הדין את ההר'.
התוצאה היא מרחב ציבורי שאיננו מתפשר, ואינו מאפשר שיח ללא עורך דין מייצג. אובדן היכולת להתפשר ולהגיע להסכמות מקצין את השיח הציבורי ומגביר קיטוב. באקלים שכזה אין מקום למיתון ולאחריות ציבורית של נבחרי הציבור שמאבדים מכוחם משום שהמדיניות מוכרעת על ידי המשפטנים.
אמון הציבור במערכת הוא הקרבן הבולט של התהליך שהוביל השופט ברק שהכריז כי "הכל שפיט". זאת הסיבה שהפרסום על פגישה בין אהרן ברק לנשיא המדינה, שרואה את תפקידו באיחוד החברה הישראלית ובצמצום הקיטוב הפוליטי החריף בו אנו שרויים, כעת, בעיצומו של המשבר מפתיע. האם עצתו המשפטית של ברק היא שתאחה את הקרעים? האם אנו נדרשים כעת למומחיות משפטית או למנהיגות פוליטית שתמנע ממשפטיזציה של הפוליטיקה הישראלית?
כאשר ברק החל לקדם את התפיסה המשפטית שאנו חוזים היום בתוצאותיה, פנה אליו נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט לנדוי, והזהיר אותו כי הדרך שהוא מוביל תביא במוקדם או במאוחר לירידת המעמד הציבורי של בית המשפט. כבר לפני עשרים שנים ציין לנדוי שהוא חרד מהכיוון אליו מוביל ברק שיביא בהכרח לשנאה עצומה של מגזרים שלמים כלפי בית המשפט.
בראיון לארי שביט סיפר לנדוי כי פנה אל אהרן ברק בניסיון לבלום את המהפכה שהוביל: "הלכתי אליו ואמרתי לו שהוא חי בתוך הבניין היפה הזה של בית המשפט כמו בתוך אקווריום. אבל שלא הוא ולא השופטים האחרים ההולכים יחד איתו רגישים למה שנעשה מחוץ לאקווריום. אמרתי לו שהם אינם קשובים דיים לדברים שהציבור חש ולדברים שגם עורכי דין רבים חשים. ואלה דברים קשים מאוד".
לנדוי הסביר כי " לנשיא ברק יש תפישה משלו בנוגע למה שהוא מכנה ערכי העומק של החברה הישראלית. אבל התפישה הזאת של ערכי העומק של החברה הישראלית היא בעצם מה שאהרן ברק מאמין בו ברגע מסוים".
והוסיף כי "בעוד שנה זה בכלל יכול להשתנות. ומה שחמור לא פחות הוא, שערכי העומק שבהם מדובר הם בעצם ערכי העומק של מגזר מסוים בציבוריות שלנו. ולכן כאשר בית המשפט מדבר בשמם ופוסק בשמם הוא חורג מהניטרליות שלו ומעורר התנגדות".
בימים אלה כאשר כל מה שלנדוי הזהיר מפניו מתממש, מוטב כי נשיא המדינה שאמון על ממלכתיות ועל קידומה של החברה הישראלית כולה, מתוך תפיסה נייטראלית, יצא מהאקווריום של השופטים. הלכי הרוח מחוץ לבית המשפט קשים מאוד וניתן יהיה להפיג אותם רק מתוך הקשבה והפנמה של הבעייתיות הרבה שבאקלים המשפטי הנוכחי.
לא דרושה לנו רק פשרה בנוגע לשופטים שימונו אלא פשרה שתשיב את שדה ההכרעה במחלוקות הציבוריות לידי נציגי ציבור ותאפשר שיח של פשרות ומתינות. כדי להשיג אותה נדרשת הפנמה של גישת לנדוי ולא עוד מאותו דבר.
פורסם לראשונה ב"מעריב"
