מבוא לתנועת ה BDS
לפני כחודשיים התפרסם ביו-טיוב סרטון של מפיק אמריקאי בשם עמי הורוביץ, אשר חושף את פניה האמתיות של תנועת ה-BDS (תנועת החרם הבינלאומי של מדינת ישראל). בסרטון, הורוביץ מסתובב ברחובות דבלין שבאירלנד עם מצלמה נסתרת, והוא מתחזה לסוכן מכירות. הוא נכנס לשלוש חנויות שמחרימות מוצרים ישראלים.
בפני בעל החנות הראשון מציג עצמו הורוביץ כסוכן מכירות של מפעל שוקולד מסודן; בחנות השנייה הוא מציג עצמו כסוכן מכירות של חווה איראנית; ובחנות השלילית כסוכן מכירות של מפעל צפון-קוריאני. הוא שואל את שלושת בעלי החנויות אם יש להם איזושהי בעיה מוסרית או פוליטית למכור מוצרים מן המדינה שהוא מייצג כביכול. שלושתם עונים בשלילה. אז הורוביץ מציין כי התנאי למכירת מוצריו בחנויות הצדקניות הוא שלא יופיעו שם מוצרים ישראלים. שלושת בעלי החנויות נשבעים שהם לא מוכרים מוצרים ישראלים ושהם מחרימים אותם.
ברור ששלושת בעלי החנויות האלו לא מחרימים את ישראל מתוך דאגה לזכויות אדם ולמשפט הבינלאומי. האמת היא שזכויות אדם ומשפט בינלאומי לא מעניינים גם את תנועת ה-BDS עצמה. מייסד תנועת ה-BDS, עומר ברגותי, התראיין לאחרונה לאתר 972. בראיון הדגיש ברגוטי כי המטרה הסופית של התנועה היא יישום מלא של זכות השיבה, דהיינו מתן אזרחות ישראלית לכביכול חמישה מיליון הצאצאים של הפליטים הערבים של 1948. לעומת זאת, אף יהודי לא יורשה להישאר בגדה המערבית. כך שהתוצאה תהיה מדינה אחת עם רוב ערבי. ברגותי לא מסתיר כי המטרה שלו היא לא שתי מדינות לשני עמים אלא סוף ההגדרה העצמית היהודית. זו מטרת ה-BDS בשם אומרו.
חרם סלקטיבי
תנועת ה-BDS מתעסקת רק בישראל. לפני כחודש כתב מודר זרהן, פעיל פוליטי ירדני-פלסטיני, כי ביקש ללא הצלחה מתנועת ה-BDS להחרים מדינות ערביות בגלל המדיניות המפלה שלהן כלפי הפלסטינים. הרי הפלסטינים סובלים מרעב ומהרס בסוריה, נאסר עליהם לעסוק בלא פחות מ-72 מקצועות בלבנון, ובירדן הם מיוצגים רק על ידי 10% מחברי הפרלמנט על אף שהם מהווים 80% מן האוכלוסייה.
אבל תנועת ה-BDS לא מתעניינת משום מה בזכויות הפלסטינים במדינות ערב. הם גם לא מתעניינים בזכויות של עמים אחרים מסביב לעולם. לא מזמן ברח נשיא סודן עומר אל-בשיר מדרום אפריקה כדי שהרשויות לא יעצרו אותו בגין כתב האישום של בית הדין הפלילי הבינלאומי. אל-בשיר מואשם ברצח עם, בפשעים נגד האנושות, ובפשעי מלחמה בחבל דרפור. אך תנועת ה-BDS לא רואה לנכון לעסוק בו.
אין BDS גם נגד מיאנמר, שהיא מדינת אפרטהייד לכל דבר ועניין. במיאנמר נהוגה מדיניות אפרטהייד רשמית נגד ה "רוהינגיאס", מיעוט מוסלמי של כמיליון תושבים. לרוהינגיאס אין אזרחות, אין זכות הצבעה, אין גישה לבתי חולים ולבתי ספר ממשלתיים. ב-2012 בוצע נגדם טיהור אתני, והם מנסים לברוח למלזיה ולאינדונזיה, כאשר בדרך טובעים רבים מהם בלב הים. אך זה לא מצדיק כנראה מדיניות של חרם.
אז למה, בעצם, תנועת ה-BDS מצליחה לרכז את תשומת הלב על ישראל ולהפעיל נגדה חרם בפועל?
טיעונים משפטים מעוותים
חלק מן ההסבר הוא הצגת טיעונים משפטיים מעוותים. קחו למשל את חברת אורנג' שחוללה כאן סערה בחודש יוני. מנכ"ל החברה סטפן רישרד מכחיש שהוא הושפע על ידי תנועת ה-BDS, אך ישנן כמה עובדות שמלמדות כי הוא דווקא הושפע מפעילות התנועה בצורה ישירה וברורה. במאי 2015, מספר ימים לפני הודעתו של רישרד בקהיר על כוונתו להפסיק את פעילות אורנג' בישראל, נפגשו ארגונים לא ממשלתיים צרפתיים ופלסטיניים עם בעלי המניות העיקריים של אורנג'.
אותם ארגונים פרסמו מסמך של 51 עמודים תחת הכותרת "היחסים המסוכנים של חברת אורנג' בשטחים הפלסטינים הכבושים". בין מחברי המסמך מופיעה "הפדרציה הבינלאומית של הליגות לזכויות האדם". אותו ארגון פרסם באתר האינטרנט שלו לאחר הפגישה עם בעלי המניות של חברת אורנג' כי הוא ושותפיו "ביקשו מחברת אורנג' להודיע באופן פומבי וברור כי בכוונת החברה להפסיק את פעילותה בשטחים הפלסטינים הכבושים ולגנות את הפגיעה בזכויות האדם על ידי חברת פרטנר".
ארגונים אלו טענו כי פעילותה של אורנג' – באמצעות שותפתה פרטנר – מעבר לקו הירוק, מהווה הפרה של המשפט הבינלאומי. אורנג' לא רצתה להסתבך ולהיות חשופה לתביעות בגין הפרת החוק כביכול. לכן הודיע סטפן רישרד על כוונתו להפסיק את פעילותו בישראל. אך אם אורנג' חוששת מחוקיות פעילותה ביהודה ושומרון, היא צריכה לחשוש יותר מהפעילות שלה בחבל "נגורנו קרבך". מדובר באזור באזרבייג'ן אשר נכבש על ידי ארמניה בשנת 1992. הקהילה הבינלאומית, כולל האו"ם וצרפת, רואים בנגורנו קרבך שטח כבוש ולא מכירים בשליטה הארמנית בו.
אך חברת אורנג' מפעילה שירותים בשטח כבוש זה, מפרסמת את הפעילות שלה שם באתר האינטרנט שלה, והיא פועלת שם ישירות ולא באמצעות שותף מקומי (כמו חברת פרטנר בארץ). הפעילות של אורנג' לא יכולה להיות חוקית בנגורנו קרבך ובלתי חוקית ביהודה ושומרון.
אורנג' היא לא החברה הצרפתית היחידה שפועלת בשטח כבוש ו/או בשטח שנוי במחלוקת. בפברואר 2014 חידשה החברה הצרפתית טוטאל את הזיכיון שלה במערב סהרה, הכבושה על ידי מרוקו מאז 1975. זיכיון זה ניתן למרות ההתנגדות של ממשלת מערב סהרה. לחברת מישלין יש מפעל גדול בצפון קפריסין, שטח כבוש על ידי טורקיה מאז 1974. הרשימה ארוכה יותר, והיא כוללת לא רק חברות צרפתיות כמובן.
אם פעילות עסקית בשטח כבוש או שנוי במחלוקת היא בלתי חוקית, הרי שיש מאות חברות מסביב לעולם שעוברות על החוק הבינלאומי ושחשופות לכאורה לתביעות משפטיות.
בתי משפט אירופאים מתירים לעשות עסקים בשטחים
אלא שפעילות כזו אינה בלתי חוקית, כפי שקבעו בשנים אחרונות בתי משפטי אירופאיים.
בשנת 2013 פסק בית הדין לעירעורים של ורסאי שבצרפת כי מותר לחברות ואוליה ואלסטום לבנות רכבת קלה במזרח ירושלים, משום שגם אם ישראל תחשב במדינה כובשת במזרח ירושלים, הרי שיש לה זכות ואף חובה לבנות תשתיות ולדאוג לתחבורה בשטח שבהחזקתה, ושבכל מקרה אמנת ג'נבה הרביעית אינה חלה על חברות פרטיות.
בשנת 2014 דחה בית המשפט העליון של בריטניה תביעה נגד חברת "אהבה – מוצרי ים המלח", תביעה שטענה כי החברה מפרה את המשפט בינלאומי בשל פעילותה מעבר לקו הירוק. בית המשפט דחה את התביעה בטענה כי חברת מוצרי ים המלח אינה מעבירה בכפיה אוכלוסייה אל שטח כבוש, ולכן שפעילותה בשטח האמור אינה מהווה הפרה של המשפט הבינלאומי. בית המשפט המחוזי של פריז התבסס על נימוקים דומים כאשר הוא דחה ב-2014 תביעה נגד חברת סודה-סטרים בשל פעילותה מעבר לקו הירוק.
שלושת פסקי הדין האלו קובעים כי המשפט הבינלאומי אינו אוסר על פעילות של חברה עסקית בשטח כבוש, ואף קובעים כי למדינה כובשת מותר לבנות תשתיות לצורך החזקת השטח הכבוש ותנועת האוכלוסייה.
הסטטוס המשפטי של יהודה ושומרון
שלושת פסקי הדין הללו יוצאים מנקודת הנחה כי הגדה המערבית היא שטח כבוש. אך גם הנחת יסוד זו שנויה במחלוקת.
מדינה יכולה להיחשב ככובשת רק אם היא כבשה מדינה ריבונית אחרת או חלק ממנה. זה לא הדין ביחס לגדה המערבית. עד ה-15 במאי 1948 בריטניה הייתה הריבון בשטח שהוענק לה על ידי חבר הלאומים כדי להקים בית לאומי יהודי.
תכנית החלוקה שהאו"ם אישר ב-29 בנובמבר 1947 הייתה בגדר המלצה בלבד, כמו כל ההחלטות של העצרת הכללית. כריבון, בריטניה הייתה חופשית לקבל או לדחות את ההמלצה. בסופו של דבר בריטניה החליטה לבטל באופן חד-צדדי את ריבונותה, אך ההחלטה לא הפכה את תכנית החלוקה למחייבת –מה עוד שתכנית זו נדחתה בלאו הכי על ידי הליגה הערבית ולכן לא יושמה בפועל.
רק מדינת ישראל מילאה את הוואקום המשפטי שנוצר על ידי הנסיגה הבריטית, משום שרק ישראל הכריזה על עצמאותה. אגב, מגילת העצמאות לא מציינת את גבולות המדינה. גבולות אלו נקבעו דה פקטו בסוף מלחמת העצמאות. הם לא היו הגבולות שהוצעו על ידי תכנית החלוקה.
קו שהבחין בין ישראל לממלכת ירדן היה קו המפגש בשטח בין הכוחות הישראלים לבין הכוחות הערביים. הקו הוגדר כקו הפסקת אש זמני בהסכמי רודוס ומעולם לא היה ולא היה אמור להיות גבול בינלאומי. ירדן כבשה ואף ספחה את הגדה המערבית, אך סיפוח זה לא הוכר על ידי הקהילה הבינלאומית (למעט על ידי בריטניה ופקיסטן). לכן ירדן לא הייתה ריבון חוקי בגדה המערבית, ולכן גם לא כבשה ישראל שטח ריבוני והיא לא חצתה גבול בינלאומי כאשר היא כבשה את הגדה המערבית ביוני 1967. הגדה המערבית לא יותר או פחות כבושה היום מאשר בשנים 1949-1967.
כך קבע ב-1971 היועץ המשפטי לממשלה דאז מאיר שמגר שהסביר כי ישראל לא מחויבת ליישם את אמנות ג'נבה בגדה ובעזה, על אף שהיא מיישמת אותן בפועל. אבל גם לפי השיטה שמדובר בשטח כבוש, הרי שבתי משפט אירופאים עצמם קובעים כי פעילות עסקית בשטח כבוש היא חוקית.
חברות אירופאיות חשופות לתביעות
אם תנועת ה-BDS תצליח בסוף לשכנע בית משפט באירופה שכל פעילות עסקית מעבר לקו הירוק היא בלתי חוקית, הרי שההשלכה תהיה שכל פעילות עסקית בשטח כבוש או בשטוח שנוי במחלוקת בכל מקום בעולם היא פעילות בלתי חוקית. וזה יחשוף כמובן מאות חברות לתביעות בשל פעילותן במקומות כמו טיבט, אבחזיה, נגורנו-קרבך, צפון קפריסין, מערב סהרה, ועוד.
אין בסיס משפטי להחרמת חברות ישראליות וזרות שפועלות מעבר לקו הירוק לפי שיטתם של בתי המשפט האירופאים. לחילופין, אם יוחלט בעתיד כי פעילות כזו היא בלתי חוקית, הרי שמאות חברות, כולל לא מעט חברות אירופאיות, יהיו חשופות לתביעות משפטיות בשל הפעילות שלהן בשטחים כבושים או שטחים שנויים במחלוקת מסביב לעולם.
המאמר פורסם לראשונה באתר מידה
