לאחרונה פורסם דוח הממונה על השכר במשרד האוצר, שבין היתר בחן את הוצאות השכר במשרד החינוך. הדוח מראה כי השכר החציוני או הממוצע של עובדי ההוראה גבוה בהשוואה לשכר הנהוג במשק, וביחס בין עובדי ההוראה לשכר אקדמאים הוא גבוה מהממוצע ב-OECD.
כמדי שנה, נתון זה התסיס עובדי הוראה, בעיקר צעירים, ששלחו לכתבי החינוך את תלושי שכרם. אולם, עם ההתעמקות בנתונים מתחדדת ההבנה כי ביקורת זו צריכה להיות מופנית לארגוני המורים.
שכרם של עובדי הוראה נקבע לפי שכרם השעתי ולפי היקף המשרה, פרמטרים הנקבעים בעיקר לפי וותק. כך עובדי הוראה צעירים עובדים בהיקפי משרה נמוכים, ורק לאחר יותר מעשור בתפקיד היקף המשרה יעמוד בממוצע על 90%. לצד זאת, עובדי הוראה זכאים לתוספות שכר המושפעות גם כן מוותק (כלומר, כמעט לחלוטין, מגיל המורה). מורים רבים מקבלים עליהם תפקידים נוספים בבית הספר כמו חינוך כיתה, ריכוז מקצוע או שכבה. גובה התגמול לעובד הוראה ותיק גבוה יותר מכפליים מעובד מתחיל באותו תפקיד.
יתרה מזו, חלק מהתפקידים דורשים ותק כתנאי כניסה, וחלק ניכר מהתפקידים תפוסים למשך זמן רב על-ידי מורים ותיקים. בכך נמנעת ממורים צעירים האפשרות לקבל תגמול כספי. שכרם הממוצע של מורים בשנה הראשונה עומד על 5,200 שקל בחודש, בעיקר משום שרובם מועסקים רק במעט יותר מ-60% משרה והיעדר הוותק גורע מהם אפשרות לתוספות שכר משמעותיות.
הנזק לאיכות החינוך הוא עצום
התוצאה של מדיניות כזו בלתי נמנעת. פער השכר בין וותיקים לצעירים וגם מבנה השכר המתעדף וותק על פני איכויות וכישורים חריגים בהשוואה למדינות ה-OECD. מורה צעיר, מוכשר ונמרץ התורם רבות לתלמידיו, יקבל שכר נמוך בהרבה ממורה מבוגר גם אם פחות מוכשר ממנו. הנזק כתוצאה מכך הוא עצום, הן לאיכות החינוך לתלמידים, הן למורים הצעירים החרוצים.
הביקורת של עובדי הוראה צעירים כלפי נתוני השכר שפורסמו ממחישה את התסכול שמרגישים צעירים רבים במערכת. אולם הביקורת צריכה להיות מופנית כלפי ארגוני המורים השומרים בקנאות על העיקרון המיושן שהקידום בעבודה צריך להיות תלוי וותק במקום להיות תלוי בכישורים ותוצאות.
דווקא כעת מערכת החינוך צריכה להטמיע מודל של שכר דיפרנציאלי למורים לצד גמישות תעסוקתית. בהתאם למדינות מערביות רבות, השכר צריך להיקבע ברמה הבית-ספרית, על-ידי המנהל, בהתאם להערכת כישוריו וביצועיו של המורה – ולא על בסיס מודל שכר מרכזי המופעל על-ידי משרד החינוך ובהתאם לאינטרסים של ראשי ארגוני המורים. במודל כזה, השכר של מורה מצטיין יעלה במהירות לאורך השנים, ומאידך תהיה שחיקה בשכרו של מורה חלש. לצד זאת, גמישות תעסוקתית תבטיח שהמערכת תקלוט ותשמר את מוריה המצטיינים, ובמקביל שיעור המורים החלשים יצומצם בהדרגה.
נתוני הלמ"ס מצביעים על נשירת מורים הנמצאים בשנותיהם הראשונות במקצוע ההוראה. מודל כזה ימנע נשירה של מורים צעירים מצטיינים שיתגמלו כראוי על עבודתם הקשה ובנוסף הוא יתן מענה למחסור במורים במקצועות הליבה, בהבטיחו תנאים משופרים לבעלי תארים מבוקשים. אין שום סיבה, למעט האינטרסים והרגישויות של ארגוני המורים, להציע שכר שווה למורה לספורט ולמורה למתמטיקה.
מערכת החינוך מתאפיינת בחוסר היצירתיות שלה לתגמל מורים מצטיינים אך המערכת הפוליטית מצידה מתאפיינת בחוסר נחישות לשיפור המצב. על הציבור לדרוש מנבחריו להתניע מהלך כזה, במיוחד כיום, כאשר הבינוניות של מערכת החינוך זועקת בטיפולה במשבר הקורונה ובהישגיה הנמוכים. ההישגים הללו לא עולים בקנה אחד עם השאיפה המוצדקת של הציבור לחיות ברמת חיים של מדינה מערבית מתקדמת.
