הצבעת אמון היא כלי שמעמיד את הקואליציה ותומכי הממשלה בפני דילמה קיומית: לתמוך במדיניות הממשלה, או לשמוט את הבסיס הלגיטימי לפעילותה. הממשלה עשתה בו שימוש לאחרונה בחוק האזרחות באופן שמאיר באור בעייתי את הנורמות בפרלמנט הישראלי: הממשלה ביקשה הצבעת אמון, עמדת הממשלה לא זכתה לתמיכה ולמרות זאת המשיכה לכהן ללא פגע. מכך נוכחנו ללמוד כי ההתנהלות הקיימת לא נותנת משקל להצבעת אמון, ולכן מעקרת את משמעותו ככלי לבחינת הבסיס הלגיטימי של הממשלה בפרלמנט.
כדי לעמוד על השאלה מהי הצבעת אמון, חשוב להבין תחילה כי היחסים בין הפרלמנט לממשלה במשטר פרלמנטרי מבוססים על אמון. אין הכוונה לאמון מהסוג שיש בין בני אדם, אלא אמון ממוסד ומעוגן בתהליכים רשמיים, מעין "אשראי" מטעם הגוף הנבחר על ידי הציבור, ומתוקף כך הגוף העליון בדמוקרטיה, לגוף מצומצם יותר שיוציא לפועל מדיניות.
בכל רגע, האשראי עשוי להסתיים אם תעבור הצבעת אי אמון ברוב של חברי פרלמנט, ובמובן הזה הכוח נותר בידי הגוף שנבחר על ידי הציבור. בתרגום למציאות הישראלית, אזרחים בוחרים 120 נציגים, אשר מעניקים אמון בממשלה במעמד ההשבעה. יחסים אלו מעוגנים ב"חוק יסוד: הממשלה" הקובע כי "הממשלה מכהנת מכוח אמון הכנסת".
הצבעת אי אמון היא כלי הנתון בידי הכנסת ליטול מן הממשלה את האמון שניתן בה. לעומת זאת, הצבעת אמון היא כלי הנתון בידי הממשלה, אשר כורך את שאלת האמון שהפרלמנט רוכש לממשלה עם העמדה המוצהרת שלה בנושא מסוים. במילים פשוטות, הוא מבקש להעמיד את האמון בממשלה בפני מבחן הישרדות. סעיף 32 ב(2) בתקנון הכנסת קובע כי אם עמדת הממשלה לא זוכה לרוב, "יראו אותה [את הממשלה] כאילו לא זכתה באמון הכנסת". אמנם, החוק או התקנון בישראל אינם מציינים במפורש את המשמעות המעשית של כישלון הצבעת אמון. אך בכישלון הצבעת אמון נוצר מצב בו הממשלה, שמכהנת כאמור מכוח אמונה של הכנסת אשר ניתן לה בעבר, לא זוכה לאמון בהווה במבחן שהיא עצמה יזמה.
בראיה רחבה, הכלי משמש גם להבטחת משמעת קואליציונית באמצעות איום לפירוק הממשלה או בחירות חדשות לפרלמנט, ואחת הדוגמאות לשימוש ראוי בהצבעת אמון התרחשה בבריטניה בשנת 1993. ג'ון מייג'ור, ראש הממשלה דאז, הכריז על עמדת הממשלה כהצבעת אמון לאחר שיום קודם רוב חברי הפרלמנט התנגדו לעמדה זו.
באמצעות איום על בחירות חדשות, שמתאפשר עם כישלון בהצבעת אמון, הצליח מייגור לגייס את תמיכתם של המתנגדים לעמדתו מתוך מפלגת השלטון. סמכות דומה הנתונה בידי ראש הממשלה מעוגנת בחוקת גרמניה, ובחוקות פורטוגל וספרד נקבע כי על הממשלה להתפטר מיד לאחר כישלון הצבעת אמון. במדינות קנדה, אוסטרליה, שבדיה ועוד, הצבעת אמון אינה מעוגנת בחוקה, אך בדיוק כמו בישראל, היא מוסכמה תקפה.
השורה התחתונה היא שלהצבעת אמון יש פוטנציאל גדול יותר מרק הצהרה במליאה על עמדת הממשלה. זו הדרך של ממשלה לאשרר את האמון שניתן לה ואת הלגיטימציה שלה לפעול כרשות מבצעת. היא לא חייבת לעמוד במבחן הזה, אך משבחרה לעשות זאת, שתקבל על עצמה את המשמעויות – כישלון בהצבעת אמון כמוה כאי אמון בממשלה.
