לפני פחות משנה, משפטנים ואנשי המחאה התריעו ששינויים במערכת המשפט הישראלית עלולים לחשוף את ישראל לתביעות בבית הדין הפלילי בהאג (ה-ICC). בפועל, לא רק שהרפורמה המשפטית לא קודמה, אלא בעקבות פסק דין הסבירות, בג"ץ הסמיך את עצמו כרשות מכוננת-על.
אולם בניגוד לאזהרות, דווקא עכשיו ה-ICC שוקל ברצינות להוציא צווי מעצר נגד בכירים ישראלים. בתגובה, אותן דמויות קוראות לחזק אף יותר את שלטון המשפטנים. מבלי להיכנס לסוגיית יחסי הרשויות בישראל, דבר זה מעיד שרבים עדיין לא נגמלו מהקונספציה לפיה ה-ICC הוא מוסד משפטי אובייקטיבי, ואם רק נשחק לפי הכללים, הכל יסתדר.
האמונה התמימה בסיסמת "בג"ץ שכפ"ץ" מזכירה את ההשקפה החרדית לפיה אברכים מוסיפים לביטחון המדינה – אי אפשר להפריך אותה, וגם בהתרחש פיגועים, תמיד ניתן לטעון שהמצב היה גרוע עוד יותר בלי לימוד התורה.
מקבלי ההחלטות חייבים להפנים שאתגר ה-ICC הוא אירוע פוליטי-מדיני ולא משפטי. אין שום אינדיקציה שבית הדין אי פעם התרשם מהמאפיינים החריגים של מערכת המשפט הישראלית או מהיקף האקטיביזם השיפוטי. אדרבה, עוינות אנטי-ישראלית מובנית לחוקת רומא, המסמך המייסד של בית הדין, ומלווה את המוסד בשני העשורים של פעולתו.
במסע ההכפשה נגד ישראל, האינטרסים של הרשות הפלסטינית ושל בית הדין מתלכדים. מדינות העולם השלישי האשימו את ה-ICC בהיותו כלי ניו-קולוניאליסטי, בהתבסס על עובדה שמדינות אפריקאיות מרכיבות את רוב התיקים שנידונו בפני בית הדין. משום כך, חקירה וצווים נגד בכירים ישראלים מעניקים הזדמנות נדירה לבית הדין לרדוף מדינה מערבית ולשקם את האמון בו כמוסד "אובייקטיבי". מצד הרש"פ, בית הדין הפלילי משחק תפקיד חיוני באסטרטגיית "בינאום הסכסוך", כלומר הזמנת הקהילה הבינלאומית לכפות את הדרישות הפלסטיניות על ישראל, ללא פשרות מצדם.
כבר בוועידת דרבן הידועה לשמצה ב-2001, ארגונים אנטי-ישראליים התוו תכנית להוקיע את ישראל כמדינה גזענית ולא-לגיטימית, באמצעים משפטיים ופסודו-משפטיים, וביניהם חקירות בערכאות בינלאומיות. אבו מאזן עצמו אישר את אסטרטגיית בינאום הסכסוך בטור שפרסם בניו יורק טיימס ב-2012 לקראת ההצבעה לקבל את הרש"פ כמדינת חברה באו"ם.
אין עוד מקרה שבו שחקן בינלאומי עשה שימוש כה בוטה באיום פנייה ל-ICC כאמצעי לחץ מדיני. במהלך מבצע צוק איתן, גם הרש"פ וחמאס איימו שוב בפניה לבית הדין אם ישראל לא תחדל לתקוף מטרות טרור. ה-ICC הפך את עצמו לשותף פעיל במלחמה הפלסטינית נגד ישראל ולכן אין טעם לשחק לפי כללי פסודו-משפטיים המוטים מראש.
הכישלונות הרבים של בית הדין מראים בבירור שמאמץ דיפלומטי נחוש עשוי לסכל חקירה נגד בכירים ישראלים. בעשרים שנות קיומו, בית הדין הרשיע ששה אנשים בלבד בגין פשעי מלחמה, ורק בזכות שיתוף פעולה מצד מדינות הנאשמים. לאחר שה-ICC הוציא כתבי אישום נגד נשיא קניה ויריבו ב-2011, המדינה יצאה לבליץ מדיני נגד בית הדין וסירוב לכל שיתוף פעולה.
ממשלת קנייה פעלה באופן אקטיבי כדי לעודד מדינות אפריקאיות אחרות לצאת מאמנת רומא וביקשה ממועצת הביטחון של האו"ם להצביע בעד דחיית החקירה נגדה. הממשלה הקנייתית חזרה פעמים רבות על המסר שה-ICC אינו מכבד ריבונות אפריקאיות ומהווה אמצעי של אימפריאליזם מערבי. התובע של בית הדין הודה שהממשלה "עודדה אקלים אנטי-ICC בקנייה" ושבית הדין התקשה להביא עדים להאג ולבסוף, בית הדין ויתר על התביעות. המקרה הקנייתי מורה שמדינת ישראל חייבת לעבור למתקפה.
עמדתה הרשמית של מדינת ישראל היא שלבית הדין אין סמכות משפטית נגד אזרחיה, ולכן על המדינה לפעול בהתאם. יש להוציא את הטיפול בסוגיית ה-ICC מהגורמים המשפטיים ולהעביר אותה לצוות פוליטי תחת משרד ראש הממשלה.
כמו ארה"ב, ישראל חייבת להעביר חוק שיאסור על רשויות המדינה לשתף פעולה עם בית הדין ויסמיך את הממשלה לנקוט בכל האמצעים הנדרשים כדי להגן על אזרחי ישראל. ה-ICC הוא כלי נוסף במלחמה הפלסטינית נגד מדינת ישראל, והוצאות צווים נגדנו היא כמעט בלתי נמנעת. הגיע הזמן להשיב מלחמה שערה.
הטור פורסם לראשונה בערוץ 7
