ב־1949 השיגו הסובייטים יכולת גרעינית – דבר ששינה את פני הדברים מקצה לקצה. מרגע שהשיגו יכולת זו, הדרך העיקרית למניעת השואה היתה הרתעה הדדית. דווקא הדבקות של האמריקנים במדיניות של "שגר עם האזהרה" שתגרור "השמדה הדדית מובטחת" (MAD – Mutual Assured Distruction) – מנעה את התהליך – הרתעה קיצונית הוכרה על ידי שני הצדדים, כדרך הטובה ביותר למנוע קטסטרופה של יום הדין. לא בכדי, ההסכם האמריקני־סובייטי הראשון בנושאי הגרעין, מ־1972, צימצם את האמצעים האנטי־בליסטיים ולא את הנשק ההתקפי. ההרתעה גברה והעימות נמנע.
מאז 1945, ולמרות משבר הטילים של 1962, מנעה ההרתעה את העימות. לעומת זאת, הסכנה הנוכחית שונה באורח מובהק מזו ששררה בתקופת המלחמה הקרה – ההבדלים מגדילים באורח ניכר את הסיכוי לעימות הרה אסון:
1. מספר הצדדים המעורבים בעידן הגרעיני החדש גבוה בהרבה. פרשת ניסיון ההתחמשות של איראן היא לא רק מקרה מבחן הנוגע למדינה זו. כישלון בעניין זה יוליד, במוקדם או במאוחר, התחמשות גרעינית של גורמים נוספים במזרח התיכון ובהם טורקיה, ערב הסעודית, מצרים ואולי גם גורמים טרוריסטיים ומקורבים לדאעש.
2. כיום קיימת זמינות רחבה של כלי השמדה המונית, הידע הנחוץ לייצורם וחומרי הגלם הרלוונטיים. נשק גרעיני מן המוכן, חומרים בקיעים וידע רב מצוי היום לא רק בידי ארה"ב ורוסיה אלא גם בידי מדינות דוגמת צפון קוריאה ואפגניסטן. רבים מבעלי הידע והחומרה, שהיו נאמנים בעבר באורח מוחלט למוסקבה, אימצו נאמנויות חדשות.
3. ההרתעה הדו־צדדית בתקופת המלחמה הקרה היתה מסוכנת ביותר, אך היא צלחה לא רק בשל אופיים של מקבלי ההחלטות אלא גם משום שהיתה אמינה וקיצונית לאין שיעור בהשוואה למצב הנוכחי. האסטרטגיות של "הליכה על הסף" והעצמת ההרתעה היו נכונות בעבר. אולם כיום, די להסתכל במפת המזרח התיכון החדש כדי להבין את הקשר בין אופיים ומעשיהם מסמרי השיער של השחקנים החדשים – קיצונים ו"מתונים" – לבין התנהגותם האפשרית בזירה הגרעינית.
זהירות, דיפלומטיה
המדינאי והפילוסוף האירי אדמונד ברק קבע במאה ה־18 כי "על אלה שאינם יודעים היסטוריה, נגזר לחיות אותה מחדש". ברק ורבים מדומיו ידעו לא רק את העבר, אלא ניחנו גם בכושר נבואי לא מבוטל. ואולם, ראוי להודות כי שבענו עד לזרא השלכות היסטוריות שאינן רלוונטיות. עובדות העבר יכולות לחזק את אלה המצדדים במדיניות של הכלה והרתעה. לעומתן קיימות דוגמאות אינספור של ניסיונות לפייס את דעת הקיצונים הפוליטיים – שהסתיימו באסון.
הדוגמה השכיחה ביותר היא של נוויל צ'מברליין, שהיה לראש ממשלת בריטניה בקיץ 1937. חודשים ספורים לאחר שתפס את הגה השלטון שיגר צ'מברליין את מקורבו, הלורד הליפקס, לפגוש את אדולף היטלר, לגישושי התפייסות. בספטמבר 1939, בוועידת הפיסגה הידועה לשמצה במינכן, התיר צ'מברליין להיטלר לספח את חבל הסודטים בצ'כוסלובקיה. המנהיג הבריטי היה זה שיזם את הוועידה ונעזר בשירותיו של הרודן האיטלקי, בניטו מוסוליני, כדי לאפשר את פתיחתה. צ'כוסלובקיה כלל לא הוזמנה לוועידה. צ'מברליין הסביר לשר החוץ של צ'כוסלובקיה, יאן מסריק, כי "היטלר לא יסבול נוכחות צ'כוסלובקית בדיוני מינכן".
בתום פחות משני ימי דיונים הושגה ה"פשרה" שהכתיב היטלר, לראשי הממשלה של בריטניה וצרפת. כששב ללונדון, צ'מברליין התרברב בכך "שהביא לשלום בדורנו". חודשים ספורים מאוחר יותר הוא הסתפק ב"מחאה רשמית" על סיפוח כל צ'כוסלובקיה לגרמניה.
צ'מברליין דגל במדיניות פייסנית גם כלפי ערביי ארץ ישראל, כשבתום מאורעות תרצ"ו־תרצ"ט הוציאה ממשלתו מתחת ידיה את הספר הלבן של 1939, שהגביל עליית יהודים לארץ ורכישת קרקעות על ידיהם.
מה המחיר?
יכול אדם לגזור אופטימיות ממדיניות מעצמות העל בתקופת המלחמה הקרה. יכול אדם לזכור את לקח הסכם מינכן ולקחי הפייסנות הנוכחיים במזרח התיכון ובאוקראינה. ברם, גם האופטימיים המופלגים שבינינו חייבים להטיל ספק במדיניות המבוססת על "הכלה" ו"הרתעה" כלפי קיצונים, אלה השוחרים לנשק גרעיני, להשמדת מדינות ועמים.
ייתכן מאוד שהלקח ההיסטורי הראוי הוא נקיטת מדיניות של "מניעה בכל מחיר". האמת חייבת להיאמר. "מניעה" אינה מובטחת. גם השימוש בביטוי "כל מחיר" אינו פשוט. השאלה הרובצת לפתחנו היא מהו המחיר שכדאי לשלם, כדי לצמצם את סיכויי ההתרחשות של האפוקליפסה? מהו המחיר שמוכנה ארה"ב לשלם? מהו המחיר שמוכנה ישראל לשלם? מהו המחיר שמוכן לשלם כל אחד מאיתנו?
המאמר פורסם לראשונה בעיתון ישראל היום 
