ללשכת עורכי הדין מעלות רבות. המובילים אותה עושים כמיטב יכולתם לשרת את עורכי הדין החברים בה, ובו בזמן לייצג את האינטרס הציבורי כרגולטור על המקצוע. אלא שגם הנציגים המסורים, הישרים וההגונים ביותר לא מסוגלים לרבע את המעגל: לשכת עורכי הדין מבצעת שני תפקידים המנוגדים זה לזה ופוגעים זה בזה.
מחד היא הארגון המייצג של עורכי הדין, מעין "ועד עובדים" שהחברות בו חובה, ומאידך, בו בזמן היא קובעת את כל כללי המקצוע, מ-א' ועד ת'. מדובר בבעיה מבנית שהופכת את לשכת עורכי הדין ליחידה במינה, בהשוואה לארגונים אחרים ברחבי העולם וכן בהשוואה לאיגודים מקצועיים אחרים בישראל. ח"כ אוסנת הילה מארק (הליכוד) הצביעה על בעיה זו בדיוק, כאשר הגישה הצעת חוק לשינוי מבני של אסדרת מקצוע עריכת הדין בישראל. הצעת החוק זו היא כמובן רק דרך אחת שבה ניתן לטפל בבעיה, וייתכנו בהחלט דרכי התמודדות אחרות, אך הבעיה נותרת בעינה. ללא קשר לגורלה של הצעת החוק, ומבלי להתייחס לסערה הקטנה שזו חוללה, הגיע הזמן שעורכי הדין ונציגי הציבור יכירו בבעיה ויבינו אותה לעומקה. השבוע התקדמנו צעד משמעותי בכיוון זה, כאשר פורסם מחקר חדש שלי יחד עם פורום קהלת למדיניות. במחקר אנו מנתחים לעומק את סוגיית אסדרת מקצוע עריכת הדין בישראל, ומניתוח זה עולות כמה תובנות בסיסיות. ראשית, לשכת עורכי הדין מצויה בניגוד עניינים בסיסי שיורד לשורש קיומה. מעבר למה שנכתב לעיל, העומדים בראשות הלשכה נבחרים בבחירות על ידי ציבור עורכי הדין חברי הלשכה. בד בבד, הלשכה מגדירה את תנאי הכניסה למקצוע בפועל, קובעת את הדין המשמעתי החל על חבריה, שופטת עבירות אתיות של חבריה ועוד. למודל מסוג זה יש שם: גילדה. כבר שנים רבות שבכל כלכלה מודרנית, הגילדות עברו מן העולם – זאת מתוך הבנה כי לא ייתכן שבעלי המקצוע עצמם, יהיו אלו הקובעים את הכללים החלים עליהם.
שנית, לשכת עורכי הדין היא ייחודית, בהשוואה ישראלית ועולמית. רוב האיגודים המקצועיים בישראל מתאפיינים בחברות וולונטרית, והפיקוח על המקצוע מנוהל ישירות על ידי משרדים ממשלתיים, ומועצות הממונות על ידי נציגי ציבור. בהשוואה בינלאומית, רובן המוחלט של המדינות מקיים הפרדה מוחלטת בין האיגוד המקצועי לבין הרגולציה על המקצוע, וברוב המקרים הרגולציה מתבצעת על ידי רשות ממשלתית או ציבורית שאינה בשליטת עורכי הדין.
לבסוף, ללשכת עורכי הדין בישראל ישנו קלף "ג'וקר" ייחודי שמגן כמעט מכל התערבות או פגיעה בסמכויותיה – נציגות קבועה בוועדה לבחירת שופטים. לכל ממשלה ולכל שר משפטים ברור שיצטרכו את הסכמת נציגי הלשכה כדי למנות שופטים שבהם הם מעוניינים. על כן ללשכה ישנו מנוף לחץ שבאמצעותו ניתן לוודא שרוב שרי המשפטים והממשלות לא יעזו לקרוא תיגר על כוחה של הלשכה. במחקר אנו מציעים כמה דרכי התמודדות כקריאת כיוון ראשונית, לרבות פיצול סמכויות מסוימות מידי הלשכה והעברתן לרשות ממשלתית, בדומה לאיגודים מקצועיים אחרים בישראל, וביטול מעמד הלשכה בוועדה לבחירת שופטים. ייתכנו גם דרכים אחרות ומגוונות. תקוותנו היא שמחקר זה, יחד עם יוזמות אחרות בתוך הלשכה ומחוצה לה, יסייע לתיקון שיטת אסדרת עריכת הדין בישראל.
