בתחילת השבוע בוטלה, בפעם השלישית, הופעתה של היוצרת אתי אנקרי במועדון זאפה בירושלים. מדובר בהופעה חגיגית בסימן "30 שנה לאלבום הראשון", והיא הגיעה אחרי דחייה ראשונה מחמת הקורונה, ודחייה שנייה בצל מבצע שומר החומות. סיבת הביטול הנוכחית הייתה טמונה ברצונה של אנקרי לקיים את ההופעה בפני קהל של נשים בלבד, אבל שעות לפני תחילתה היא הבינה שהיא לא יכולה לבקש ממפיקי האירוע למנוע את כניסתם של גברים מחשש לחשיפה לתביעות בגין אפליה. לפיכך היא פרסמה מכתב התנצלות לרוכשות הכרטיסים שלפיו כי היא מנועה מלקיים את ההופעה.
ברוך השם, הביטול הנוכחי של ההופעה לא נכרך באירועים טרגיים או בנסיבות ציבוריות מצערות, אבל עובדה זו רק תורמת להעצמת תחושת האבסורד והתסכול מהסיטואציה. למה? כי ביטול ההופעה הוא תוצר של תפיסה שגויה בשיח הציבורי, שלפיה כמעט כל הפרדה על יסוד הבחנה בין המינים משמעותה הדרה, ולפיכך אין לאפשר את קיומה במרחב הציבורי או להקצות לה משאבים.
אדגיש: הבחנה בין המינים היא אכן כזו שיש להתייחס אליה בחשדנות ולברר היטב את מניעיה. פעמים רבות היא ביטוי לאפליה אסורה ולנורמות מעוותות שראוי וחובה להתנגד להן. אולם קביעה כוללנית וצרה השוללת כל הבחנה על בסיס מגדר היא נפסדת. היא אולי חדה וקלה ליישום, אבל החלה דווקנית שלה עלולה לקדם החלטות פופוליסטיות הממוקדות בטפל ומפספסות את העיקר, ולתרום ליצירת נורמות ציבוריות מעוותות הפוגעות בחירויות יסוד ומנוגדות לערכים דמוקרטיים בסיסיים.
ביטול ההופעה של אנקרי הוא מקרה בוחן מתאים. על יסוד חשש בעלמא לפגיעה לכאורה בזכותם השווה של גברים לצפות במופע ייעודי לנשים, נשללה מאנקרי האפשרות להופיע לפני קהל מעריצותיה, תוך נאמנות לאמונתה, זהותה וערכיה. לבד מהפגיעה הלא-מידתית בחופש הכלכלי והאומנותי של אנקרי, נשללו מרוכשות הכרטיסים היכולת והחופש ליהנות מחגיגה נשית של מוסיקה ויצירה.
בחסות תפיסת השוויון המגדרי הצרה והדווקנית, אנקרי הוצבה לפני ברירה בלתי ליברלית בעליל: קבלי מקום וקול שווים על הבימה הציבורית במחיר ויתור על אמונתך וערכייך, או הישארי נאמנה לדתך ולאלוהייך, רק עשי זאת בשקט. רחוק מהעין והלב הציבוריים. במרחב הפרטי.מלבד הפגיעה הקשה בכבוד, בשוויון ובחירות האישית של אנקרי, הוכתרה אחרותה (Otherness) של אמנית, מזרחית, בעלת תשובה – לא בדיוק הטיפוס הדומיננטי בתעשייה, וקולה נגרע ממנעד המענים התרבותיים הישראלי המצומצם ממילא.לגירעון זה יש משמעויות ציבוריות מרחיקות לכת. אין זו רק נסיגה מחזון הפלורליזם והליברליזם הרב-תרבותי – זירה רעיונית שאליה נוטה להצטמצם הדיון הליברלי בסיטואציות מהסוג הנדון. הלכה למעשה, מדובר בפגיעה קשה בחופש של המון נשים המבקשות גישה שווה למרחב ולמשאבים ציבוריים, ובחסות החוק הן מודרות מהם. מדוכאות ולא מועצמות. חמור מכך, אין זו אלא שלילה של עצם הלגיטימציה לקיום השווה שלהן במרחב החיים הישראלי.
ברוח שיח הפיוס, הריפוי והאחדות האופף את הממשלה החדשה, המתהדרת, בצדק, בקואליציה הכוללת תשע שרות, נכון וראוי להדגיש את מידת ההפסד הטמונה בצמצום נוכחות קולה וקהלה של אתי אנקרי. יצירתה מחברת בכישרון רב עולמות של קודש וחול, שמיים וארץ, מזרח ומערב – ביטוי יפה ונדיר של פסיפס הישראליות.
הופעותיה מושכות קהל נשי רחב ומזמינות למפגש אנושי בלתי אמצעי המציב פנים אל פנים עדות, אמונות ומגזרים שונים ורחוקים. אוי, כמה שהמפגשים האלה חשובים ונחוצים לחברה הסדוקה והמקוטבת שלנו, המתבצרת מאחורי חומות הנבנות מתפיסות שגויות על אודות מהותם של אחרים.
