שר האוצר ישראל כ"ץ הודיע לאחרונה כי בכוונתו לפעול להפחתת שכר דיפרנציאלית וזמנית במגזר הציבורי כחלק מתכנון התקציב של שנת 2021. בנוסף הציע שר האוצר לבטל באופן זמני את תוספות השכר על ותק, ולהעלות את שיעור דמי הניהול לבעלי פנסיה תקציבית.
הסיבה לדרישה לפגוע בתנאי העסקה במגזר הציבורי היא קופת המדינה המתדלדלת. הירידה בהכנסות המדינה ממסים, יחד עם העלייה החדה בהוצאות הממשלה כתוצאה מהוצאות מערכת הבריאות וחבילות הסיוע, מאלצת את שר האוצר למצוא פתרונות. הקטנת הוצאות הממשלה על שכר במגזר הציבורי והשוואת דמי הניהול של בעלי הפנסיות התקציביות לאלו של בעלי הפנסיה הצוברת, תאפשר חיסכון של בין 3-5 מיליארד שקלים בשנה, והיא צעד יעיל מבחינה כלכלית ונכון מבחינה מוסרית.
היעילות הכלכלית של צעד כזה נגזרת מהעדיפות שלו על פני האלטרנטיבות. האלטרנטיבה העיקרית של הפחתת שכר במגזר הציבורי היא העלאת מיסים על ההכנסות של כלל המשק. חשוב להבין כי עיקר המשבר הנוכחי נובע מפגיעה בצד ההיצע, כלומר מירידה בהיקף הייצור במשק שנגרמה מההגבלות הבריאותיות שיצר הנגיף. לפיכך, הדרך היחידה לצאת מהמשבר ולחזור לתוואי של צמיחה היא על ידי הגדלת התוצר העסקי. העלאת מס ההכנסה או מס החברות היא צעד שפועל בכיוון ההפוך. מס הכנסה גבוה מוריד את התמריצים לצאת לעבוד או להגדיל את היקף ההעסקה, ומס החברות מקטין את התמריצים של חברות להגדיל את היקף הייצור וההכנסות. גם העלאת שיעור המע"מ היא צעד בעייתי. מע"מ גבוה פוגע ברווחי העסקים, מעלה את יוקר המחיה, ופוגע בעיקר בשכבות החלשות. לעומת זאת, הפחתת תנאי העסקה של המגזר הציבורי באופן דיפרנציאלי תקטין את הגרעון הצפוי ללא פגיעה ממשית בצמיחת התוצר העסקי, ולא תפגע ברווחתן של השכבות החלשות.
גם מבחינה מוסרית זהו צעד נכון. משבר הקורונה פגע בצורה קשה בעצמאים רבים, גרם לסגירה של עשרות אלפי עסקים, ולפיטורם של מאות אלפים. אך בעוד משבר הקורונה פגע בצורה קשה במגזר הפרטי, עד כה המגזר הציבורי כמעט ולא נפגע. משכורתם של העובדים במגזר הציבורי יציבה ומובטחת, ומשרתם מוגנת מפני כל זעזוע. תוספות הוותק המובטחות להם מייצרות ודאות שהשכר עתיד לגדול לאורך זמן, ללא קשר למידת המאמץ וההשקעה בעבודה. שכרם הממוצע גבוה מהשכר הממוצע במגזר הפרטי, ותוואי השכר שלהם עולה מהר יותר. תנאי השכר השונים יוצרים למעשה שני מעמדות של עובדים.
עובדים במגזר הפרטי החשופים לתנודות השוק ומקבלים את שכרם רק אם יצליחו לייצר ערך עבור לקוחותיהם, ועובדים במגזר הציבורי ששכרם מובטח להם ללא קשר לתנאי השוק, ואינו תלוי במאמציהם. מציאות כזו עוד יכולה להיות נסבלת בזמנים רגילים, אך בזמנים של מיתון קשה היא הופכת לבעייתית במיוחד. בזמן מיתון, הקושי לעובדים במגזר הפרטי הוא כפול. מצד אחד הכנסתם נפגעה, ומצד שני העלאת נטל המס עליהם היא בלתי נמנעת. זהו אותו המס שנועד בין היתר כדי לשלם את משכורתם של עובדי המגזר הציבורי. ולכן הפחתה בתנאי השכר במגזר הציבורי היא צעד מוסרי שיביא לתחושת שותפות גורל בין המגזרים השונים.
משברים כלכליים הם גם הזדמנויות לשיפור וייעול פרמננטי של חלוקת משאבי הקופה הציבורית. מלבד הקביעות והשכר הגבוה זוכה המגזר הציבורי לתנאים עודפים גם בתשלום דמי הבראה, מספר ימי חופשה, מספר ימי מחלה, הפרשות לקרן השתלמות ועוד. על מנת להחזיר את המשק למסלול של צמיחה קבועה ויציבה, על שר האוצר לפעול לצמצום ניכר וקבוע בזכויות עודפות אלו, בד בבד עם צמצום מספר התקנים בשירות הציבורי, וקיצוץ בפריווילגיות הפנסיוניות של מקבלי הפנסיה התקציבית. זאת, על מנת להותיר יותר תקציבים מכספי המיסים להשקעות ציבוריות בתשתיות, בחינוך וברווחה, למתן את העלאות המיסים הצפויות בתקציב הבא, ואף לשאוף להפחתת נטל המס בטווח הארוך.
