בימים האחרונים הוגשו כתבי אישום נגד הפורעים שנעצרו בגל הטרור האחרון והתברר שהפרקליטות הקלה בבחירת האישומים. בשביל לשקם את כושר ההרתעה ולהשיב את הסדר לרחובות הפרקליטות חייבת לשנות את הגישה ולנקוט יד קשה נגד המחבלים.
רבים מדי מערביי ישראל בחרו בטרור והתייצבו לקול תופי המלחמה של מוחמד דף בזמן הלחימה בעזה. מאז תחילת מבצע "שומרי החומות" השילו הפורעים את השאריות האחרונות של מורא החוק והילכו אימים על אזרחים תמימים. התקפות טרור פרועות, ירי זיקוקים בכינון ישיר וירי מנשק חי. כבישים ברחבי הארץ נסגרו וישובים בודדו. בתי כנסת ותחנות משטרה, רכבים ועסקים הוצתו, דירות נפרצו ונבזזו ומשטרת ישראל נעלמה מהשטח אפילו באירועי לינץ' ואלימות קשה נגד יהודים.
אוזלת היד וההחלטה של המשטרה "לחצוץ בין הניצים" ולהכיל את האלימות היא פשיטת רגל של המדינה שמחזיקה במונופול על הפעלת הכוח המאורגן. אבל העלבון שחשים יהודים ברחבי הארץ עמוק יותר. מלבד הכניעה לטרור מדובר במדיניות אנטי ציונית וכישלון לאומי. המראות של יהודים שמסירים דגלי ישראל מהרכב ומזוזות מהדלת או מבריחים ספרי תורה מחשש לשרפתם הם פגיעה בחזון הציוני שהמדינה ביקשה לממש וכדי למנוע את חזרתם יש צורך בהרתעת התוקפים.
שיבת ישראל למולדת כרוכה במאבק ארוך על הארץ. מאז הכרזת העצמאות הושיטה המדינה היהודית יד לערביי הארץ והציעה השתלבות. מנגד מי שבחר במלחמה נתקל בנחישות של צה"ל שהביאה רבים לעזוב. מאז ועד היום נעשו ניסיונות למציאת דרך שתאפשר חיים משותפים בצילו של הסכסוך הבלתי פתור. אבל דו קיום יכון רק כאשר אזרחי ישראל הערביים יושיטו יד חזרה ויהיו מוכנים להשתלב במדינת העם היהודי.
כתבי האישום שהוגשו בינתיים אינם מרתיעים מספיק
בגלל הסכסוך שברקע יש צורך בשמירה דווקנית על שלטון החוק והרתעה שתמנע גלישה חוזרת לאירועי דמים. אם חפצי חיים אנחנו עלינו להבהיר למי שמבקש להצטרף לאויבי ישראל כי כל איום בטרור יענה ביד קשה. חוקי העונשין נועדו בדיוק לשם כך – החוק נועד להכווין התנהגות ולהרתיע אזרחים.
כאשר קיים מניע לאומני שעלול להתפרץ, הצורך בהרתעת מי שעלול לגלוש לאלימות אידיאולוגית גדל. בשנת 2016 אפילו חוקק חוק חדש למאבק בטרור בעל מאפיינים מודרניים, אבל הפרקליטות נמנעת מלמצות את מלוא חומרת הדין ולהפעיל את החוקים שיכניסו את המחבלים לשנים ארוכות מאחורי סורג ובריח באופן שירתיע את מי שמתלבט האם לחבור אליהם.
כתבי האישום שהוגשו בינתיים אינם מרתיעים וחמורים מספיק. הפרקליטות מתייחסת לחלק ניכר מההתקפות כסכסוכים נקודתיים במקום לייחס לתוקפים את המניע הגזעני שביסוד פעולותיהם ולראות את התקיפות כמעשה טרור. מאז החל מבצע "שומר החומות", רוב מוחלט מקרב כתבי האישום הוגש על עבירות תקיפת שוטר והתקהלות אסורה מבלי לייחס מניע גזעני ומבלי לזהות את הפרעות כאירועי טרור, למרות שהפורעים מדברים על הפרעות כחלק מהמאבק הלאומי הפלסטיני בגלוי וההקשר ברור. הפרקליטות צריכה להחמיר את האישומים גם במקרים שאין נפגעים בנפש בעזרת שימוש בעבירות ניסיון וסיוע ובעזרת ייחוס מניע גזעני והחמרת הענישה על פי חוק המאבק בטרור.
בכדי לבלום את גל האלימות ולהשיב את הביטחון לתושבים יש לנקוט ביד קשה נגד הפורעים ולהתייחס לכל פגיעה באזרח כחלק מגל טרור. ככל שיש קושי ראייתי, הפרקליטות צריכה להנחות את המשטרה להביא את הראיות הדרושות. אולם מתגנב ללב חשש שהבעיה אינה בראיות אלא במדיניות התביעה שמבקשת להימנע מענישה חמורה מתוך מחשבה כי מדיניות כזאת תוביל לרגיעה. ההפך הוא הנכון, בשביל לגדוע טרור ולאפשר חיים משותפים, נדרשת יד תקיפה כנגד הפורעים שחייבים להבין שלא משתלם לעסוק בטרור לאומני. כל אפשרות אחרת תוביל להמשך הטרור ולהחמרת המצב.
