הכרזת שר המשפטים על רפורמה במערכת המשפט עוררה סערה ציבורית עזה שככל הנראה טרם הגיעה לשיאה. הנאום הלוחמני של נשיאת בית המשפט העליון בכנס העמותה למשפט ציבורי וההפגנות המרשימות בצאת השבת כנראה אינם סוף פסוק. מחאה דמוקרטית של אזרחים היא מבורכת, אבל לא מספיקה: נדרש גם דיון ציבורי מעמיק ונטול הפרזות רטוריות שתופסות את כותרות העיתונים.
כותרת דרמטית אחת כזו קבעה נחרצות: "ביטול עילת הסבירות יגזול מהאזרחים את הבלם היחיד על כוח השלטון". תיאור אפוקליפטי שכזה ודאי יעורר רגשות שליליים ביחס להצעה. הבעיה היא שהכותרת אינה משקפת את המציאות: למערכת המשפט יש ארגז כלים שלם שבאמצעותם היא מבקרת ומאזנת את הרשות המבצעת, הלא היא הממשלה – על שלל משרדיה וגופיה. לארגז הזה קוראים המשפט המנהלי. זהו תחום שנועד לבחון את פעולות השלטון ולדקדק עם פקידי הממשל, בטרם יקבלו גושפנקה של בית המשפט כשאזרח טוען שנפגע מהן.
הסיבה לבירור המשפטי הקפדני היא שהרשות המבצעת אינה יכולה לעשות ככל העולה על רוחה, וגם כשהיא פועלת בתחום שבו קיבלה סמכות – עליה לפעול בהתאם לכללים ולעקרונות שהם מעין הוראות הפעלה של הכוח השלטוני. זו המשמעות של שלטון דמוקרטי מוגבל: הכללים נקבעים על-ידי העם והממשל נתון לפיקוח ולבקרה כדי לוודא שהוא לא חורג מהם.
בניגוד למסר שהמתנגדים לרפורמה מנסים להדהד, כאילו היא מסרסת את הרשות השופטת, העובדות מוכיחות ההפך. המשפט המנהלי גדוש בכללים ועקרונות שמגבילים את הממשלה: החובה לפעול מכוח חוק, החובה לפעול בהליך הוגן ותקין, האיסור לפעול משיקולים זרים, האיסור להפלות, האיסור לחרוג מגבולות הסמכות.
כל אלה הם כלים משפטיים שמשמשים את הרשות השופטת לפיקוח על הממשלה ושלוחותיה ובלימת החלטות שמנוגדות לאותם כללים. אם כן, עילת הסבירות אינה "הבלם היחיד על כוח השלטון", למרות הכותרות. למעשה, היא אפילו לא הבלם העיקרי על הכוח השלטוני. הבלם הראשון הוא כמובן העובדה שנבחרי הציבור עומדים לבחירת העם.
הבלם השני הוא החקיקה, שמסדירה את סמכויות הממשלה ומגבילה את פעולתה. הבלם השלישי הוא הביקורת השיפוטית, בלם חשוב והכרחי כאמור. 'עילת הסבירות' כפי שהתפתחה בישראל חריגה מאד מהמקובל בעולם, והוסיפה לביקורת השיפוטית ממד סובייקטיבי שמקלקל את השורה. אפשר להירגע: גם אם היא תבוטל או תצומצם נישאר עם משפט מנהלי אפקטיבי המגביל כראוי את השלטון.
