המחאה החברתית השיגה כמה תוצאות חיוביות, אך גם גרמה נזקים משמעותיים. בין היתר, היא תרמה לקיבוע התפיסה שהממשלה צריכה "להכניס את היד לכיס" ולסייע לצעירים לרכוש דירה, למשפחות לממן את גידול ילדיהם, ועוד. תפיסה זו שגויה, וניסיון הממשלות להיענות לה גורם נזק רב לרמת החיים של כולנו, תוך יצירת שיח רדוד ושקרי בנושאים כלכליים-חברתיים.
לממשלה אין "כיס". כשהממשלה מסייעת לקבוצה ספציפית, מבלי להגדיל את סך התוצר וההכנסות במשק, היא חייבת לממן את עלות הסיוע על-ידי הגדלת סך המסים שהיא גובה מהציבור, או בצמצום היקף ההוצאה הציבורית – כלומר קיצוצים בבריאות, חינוך ורווחה.
הציבור מקבל "מתנה" אך למעשה משלם מחיר מלא. לפעמים הממשלה דוחה מעט את התשלום שהיא גובה מהציבור על-ידי הגדלה זמנית של הגירעון, אך פעולה זו רק דוחה את מועד התשלום, לא מעלימה אותו. נבחרי הציבור, ובראשם שרי האוצר, נוהגים להדגיש את החלק הראשון (מתן המתנה) אך מעדיפים להצניע את החלק השני (גביית התשלום מהציבור). אולי הם מקווים שהציבור לא ישים לב לקשר ההכרחי בין השניים.
ההכנסה הפנויה נפגעה
דוגמה ל"מתנה" כזו, שנולדה על רקע המחאה, היא סבסוד רכישת דירה על-ידי קבוצת אוכלוסייה שהוגדרה כזכאית לכך, במסגרת תוכנית "מחיר למשתכן" ותוכניות דומות. אובדן הכנסות הממשלה, כתוצאה מסבסוד הקרקע למשתתפי התוכנית, מחייב השתת מסים גבוהים יותר והטלת קיצוצים בשירותים. אלה משפיעות על ההכנסה הפנויה של הציבור, ולעיתים גם על מקבלי הדירה עצמם. בנוסף, הסבסוד גורם להגדלת הביקוש. משפחות שלא התכוונו לרכוש דירה רוצים לנצל את ההטבה ומשפחות שהתכוונו לרכוש דירת 3 חדרים יבקשו לרכוש דירת 4 חדרים. כך, התוכנית גורמת להגברת הביקוש לרכישת דירות אך לא משפיעה על ההיצע. כתוצאה, מתרחשת עלייה נוספת במחירי הדירות, שמחריפה את הבעיה עבור אותן משפחות שלא ניצלו את ההטבה שהממשלה העניקה. הן נענשו על כך, אך ענישה זו הוצנעה ולא הובלטה. דוגמה אחרת ל"מתנה" שנולדה על רקע המחאה היא התגברות ההלאמה של עלות גידול הילדים. הבאת ילדים לעולם וגידולם מסב אושר רב למשפחתם, אך כרוך במאמץ ובעלויות כספיות. עוד לפני המחאה היה סבסוד מאסיבי של משפחות שהעדיפו להוליד מספר רב של ילדים, על חשבון משפחות עם מספר מועט של ילדים.
המלחמה ביוקר המחיה
המסר לגבי צעדים אלה היה "הממשלה מסייעת, הממשלה מממנת, הממשלה מעניקה". אך לממשלה אין כיס ומי שמממן את הנדיבות כלפי משפחות שיש להן הרבה ילדים הן המשפחות שיש להן מעט ילדים. דפני ליף וחבריה משלמים יותר מסים, מסתפקים בשירותי בריאות נחותים יותר וסובלים מכמות גדולה יותר של זיהום וגודש כדי להגדיל את הסיוע שהממשלה מעבירה למשפחות שמעדיפות להוליד ולגדל שבעה ילדים.
הממשלה יכולה לסייע לקבוצה ספציפית בלי לפגוע ביתר האוכלוסייה, ואף לסייע לכל האוכלוסייה, וזאת על-ידי הגברת הפריון, הגדלת התוצר וההכנסות, הגברת היעילות וגמישות הבירוקרטיה וביטול פריבילגיות מעוותות של קבוצות שונות. הממשלה יכולה לנקוט בצעדי מדיניות להפחתת יוקר המחיה ולהגדלת ההכנסה הפנויה של הציבור.
היא יכולה לצמצם מונופולים ממשלתיים, לפתוח את שוק המזון לייבוא, לבטל את הקרטלים החקלאיים, לצמצם רגולציה מיותרת, לפתוח את התחבורה הציבורית ליזמות פרטית והסעות שיתופיות, להפריט באופן מלא את תהליך ייצור החשמל, לצמצם את כוחם המופרז של ועדי העובדים, להפחית את שיעורי המס תוך הרחבת בסיס המס, ולהקפיץ את פריון העבודה על-ידי הקניית כישורים לשוק העבודה המודרני לגברים בחברה החרדית. נקווה שבמחאה הבאה המוחים ידרשו מהממשלה לבצע צעדים מסוג זה, ולא יסתפקו בסיסמאות שקוראות לממשלה "להכניס את היד לכיס" כדי לסבסד רכישת דירות ושמרטפות על פעוטות.
