לאחר ציפייה ממושכת, יצא סוף סוף פסק הדין בעניין הרחקת מסתננים למדינה שלישית מבית מדרשו של בית המשפט העליון. ולמרות שהשופטים דחו בפסק הדין את טענות העותרים כמעט אחת לאחת- עדיין עומדים העותרים כמנצחים בסבב זה. מדוע? כי השופטים קבעו שפתרון המדיניות המרכזי אשר העמידה המדינה לסוגיה – הרחקת מסתננים למדינה שלישית – אינו ראוי בעיני בית המשפט חרף הסכמתו עם העובדה שמדובר במדינה בטוחה. בעצם בית המשפט הכניס לנוהל ששרטטה המדינה פרשנות אשר מעקרת מתוכן את אפשרות יישומו.
אך אל דאגה. השופטים אמנם הפשיטו את המדינה מהפתרון אותו היא הציעה, אך באותה הנשימה העמידו השופטים כחלופה את הפתרון הראוי בעיניהם לסוגיה- פיזורם ותיחומם של המסתננים ברחבי הארץ. לכאורה, פתרון פשוט וישים שבית המשפט כבר העניק לו חסינות כלשהי במספר פסקי דין, ורק עקשנותה של המדינה היא שמונעת את ההליכה בתוואי זה. אך דווקא עיון בפתרון זה מדגים את נקודת המבט הבעייתית שאימץ בית המשפט פעם נוספת בפסיקתו זו.
נתחיל בשבחו של בית המשפט. פתרון הפיזור והתיחום אשר הוצע על ידו מהווה סימן לעקביות ויציבות בנקודת מבטו. בית המשפט החליט שוב שלא להסיר מעיניו את המשקפיים שכבר תפסו להן קביעות, ואינן מותירות מקום לכל נקודת מבט אחרת: משקפי זכויות הפרט. על כן, הפתרון שמציע בית המשפט לסוגיית ההסתננות מבוסס אך ורק על ראיית מצוקת הפרט. אמנם בית המשפט הרחיב את מבטו מעבר למצוקה שהציגו העותרים, גם למצוקתם של תושבי דרום תל אביב, אך התרחבות זו אינה חורגת ממגרש המשחקים שמתווים לו משקפיו.
אדגיש, אין כל פסול בכך שבית המשפט רואה לנגד עיניו את מצוקת הפרט. זהו חלק בלתי נפרד מתפקידו, וחשוב שימלאו נאמנה. אך זכויות הפרט אינן מהוות משקולת יחידית על כפות המאזניים. מולן ולצדן מתקיימים ערכים ותכליות רבים נוספים כגון עקרון הריבונות וזהותה של מדינה ישראל כמדינת לאום יהודית.
תושבי דרום תל אביב נמצאים בחזית המאבק בהסתננות זה שנים רבות. מאבקם ועקשנותם ראויה לציון, הערכה ותמיכה, אך בל נהפוך זאת למאבק על זכויות הפרט שלהם בלבד. ההתמודדות עם סוגיית ההסתננות הינה סוגיה לאומית ראשונה במעלה. הכלה של שטף ההגירה הבלתי חוקית- גם בצורת פיזור או תיחום, תהיה בעלת השלכות ארוכות טווח על הרכבה הדמוגרפי של מדינת ישראל, והיא עלולה להעמיד בסימן שאלה את יציבותה וזהותה כמדינת הלאום של העם היהודי לאורך השנים. אם זהותה הלאומית של מדינה ישראל כבר אינה מהווה תכלית ראויה במאזניים החוקתיות של בית המשפט, הרי שאנו ניצבים בפני בעיה חמורה. פסק הדין שיצא השבוע מהווה רק עוד סימן אזהרה לבעיה שורשית זו בנקודת מבטו של בית המשפט.
