לפני שנתיים וחצי חוקקה הכנסת את חוק החרם, ולפיו כל קריאה פומבית לחרם נגד אדם או גורם כלשהו רק בשל זיקתו למדינת ישראל, מוסד ממוסדותיה או אזור הנמצא בשליטתה – מהווה עילה לתביעה נזיקית. המתנגדים לחוק טוענים, שהוא פוגע בחופש הביטוי ואינו עולה בקנה אחד עם ערכים דמוקרטיים. כמו כן הם מזהירים, כי הוא יוביל לדה־לגיטימציה של מדינת ישראל ויגביר את הניכור כלפיה גם מצד תומכיה בקרב הדמוקרטיות המערביות. ואכן, במשרד החוץ האמריקאי והאיחוד האירופי כבר ניצלו את ההזדמנות כדי לתבוע מישראל סטנדרטים שלא דרשו מעולם ממדינות אחרות.
כצפוי, הוגשה גם עתירה לבית המשפט העליון, בטענה שהחוק אינו חוקתי. בדיון שהתקיים באחרונה בעתירה היה נראה, שבית המשפט נוטה ליפול בפח שטמנו לו העותרים, ולהבחין בין קריאה לחרם נגד אדם בשל זיקתו לישראל ובין קריאה לחרם נגד אדם בשל זיקתו לשטח המצוי בשליטת ישראל. מדובר במלכוד. שהרי היתר להחרים גופים הפועלים ביהודה ושומרון הוא למעשה היתר להחרים את ישראל כולה. אין כמעט גוף כלכלי גדול בישראל שאין לו פעילות ביו"ש – בנקים, חברות בנייה, תחבורה, טכנולוגיה עילית, חברות ביטוח ופנסיה, ועוד. כל מי שירצה להחרים גופים ישראליים יוכל להיתלות בפעילותם או בקשר שיש להם ליו"ש.
זאת ועוד, הארגונים הקוראים לחרם על ישראל אינם מבדילים בין הגולן ומזרח ירושלים, שטחים שסופחו לישראל וחוקיה חלים עליהם, לבין יהודה ושומרון. הרי החרם היה כלי חשוב באסטרטגיה הערבית נגד הנוכחות היהודית בארץ ישראל עוד לפני הקמת המדינה, ובימינו הוא נהפך לכלי מרכזי בידי המעוניינים לעשות לישראל דה־לגיטימציה, להחלישה ולבודדה. ההתייחסות של החוק לחרם נגד מי שיש לו זיקה ליהודה ושומרון לא נועדה אפוא לסתום פיות, אלא למנוע את ריקון החוק מתוכנו.
אם בית המשפט העליון ייתן הכשר להבחנה הזאת שבין "זיקה לישראל" ובין "זיקה ליהודה ושומרון" – יטענו התומכים בחרם, שאין הם צריכים להיות פרו־ישראליים יותר מבית המשפט העליון של ישראל. מעתה הם יוכלו להחרים גופים ישראליים הפועלים מעבר לקו הירוק, בהכשר בית המשפט. כך עלול העליון לסכל את מאמצי הכנסת להגן על כלכלת ישראל מפני חרמות שמטילים עליה אויביה.
ועדיין עומדת בעינה השאלה העקרונית: האם פוגע החוק בחופש הביטוי באופן לא מידתי? כאן יש להדגיש: אין קוד אוניוורסלי להגדרת גבולות חופש הביטוי. כל קביעה בשאלה אילו ביטויים זכאים להגנה מביאה בחשבון את האיזון שבין סכנה אמיתית בעקבות שימוש בביטוי מסוים לבין חופש הביטוי, ודמוקרטיות שונות קובעות נקודות איזון שונות. בארצות הברית ההגנות על חופש הביטוי חזקות יותר מבכל מדינה מערבית אחרת. ברוב מדינות אירופה – וגם בישראל – יש חוקים רבים המגבילים את חופש הביטוי באופן שלא היה עובר את משוכת התיקון הראשון לחוקה האמריקאית. ואולם כשמדובר באינטרס ממשלתי חשוב (כגון מניעת אפליה), אפילו בית המשפט העליון בארה"ב מאפשר להגביל את חופש הביטוי. הוא אף קבע, שלא ניתן להעניק ייעוץ לארגון הקשור בטרור, גם למען פתרון סכסוכים. אגב, בארה"ב יש גם חוק חמור יותר נגד חרם על ישראל, המכוון גם נגד מי שמציית לקריאה לחרם, ואשר נאכף זה עשרות שנים, אף שמדובר בכלכלה של מדינה אחרת. גם בצרפת יש חוק פלילי חמור נגד הטלת חרמות, ובשנים האחרונות הורשעו בה גורמים שקראו להטיל חרם על חברות ישראליות.
בכל המדינות ההגנות על חופש הביטוי אינן כוללות ביטויים העלולים לגרום לנזק ממשי – למשל, הצעקה "שריפה" באולם מלא אנשים. בבריטניה, למשל, יש חוקי דיבה נוקשים, המונעים גינוי חריף של אנשי ציבור, ובכל זאת איש לא טען שבשל כך בריטניה איננה דמוקרטיה.
חוק החרם אוסר על השימוש בביטויים שנועדו לגרום נזק לעסקים אך ורק בשל זהות לאומית, ובכך הוא עולה בקנה אחד עם החקיקה למניעת אפליה. מדינות רבות חוקקו חוקים במטרה להתגונן נגד מי שזוממים לגרום להן נזק כלכלי, כגון חוקי הגבלים עסקיים, לפעמים תוך כדי איסור על שימוש בביטויים מסוימים. במדינות רבות יש גם חוקים האוסרים אפליה עסקית או כלכלית על רקע לאומי או אתני. חוקים אלה אוסרים בפועל על אפליית עסקים רק בשל היותם ישראליים, כפי שברוב המדינות האירופיות, וגם בישראל, יש חוקים האוסרים שימוש בביטויים המכילים שנאה.
התנועה למען חרם על ישראל מקדמת שנאה כלפיה ועשויה לפגוע ברוב תושביה. סכנה זו גוברת על התועלת שבחופש הביטוי, במיוחד משום שהחוק אינו מגביל את הזכות לטעון בעד המדיניות שהחרם אמור לקדם, אלא רק את הקריאה לחרם עצמה.
החוק נגד חרמות נכלל אפוא בבירור בתוך הגבולות של דמוקרטיה פתוחה. הניסיון לגנות את ישראל בגלל חוקים המגבילים את חופש הביטוי בדומה למה שקיים גם בארה"ב ובאירופה – מבטא בדיוק את הבעיה הטמונה בחרמות עצמם: סטנדרט אחד לישראל, וסטנדרט אחר ליתר העולם החופשי.
המאמר פורסם לראשונה באתר 'הארץ'
