מופת לכהונה הרמה היה הנשיא הראשון חיים ויצמן, שהיה מדען דגול, מדינאי נישא מעם ומנהיג ציוני מהבולטים ומהחשובים ביותר לאחר מות הרצל ולפני הקמת המדינה. וכך אמר ויצמן בישיבת הפתיחה של האסיפה המכוננת (הכנסת הראשונה) בט"ו בשבט תש"ט: "ברגש של יראת כבוד והדרת קודש אני קם לפתוח את האסיפה המכוננת של מדינת ישראל, את כנסת ישראל הראשונה בימינו בעיר הנצחית ירושלים". כעבור ימים אחדים, בי"ט בשבט תש"ט, הושבע ויצמן כנשיא המדינה הראשון. לאחר שהושבע, אמר: "בכל נפשי ובכל מאודי אתאמץ למלא את השליחות הנעלה והכבירה הזאת לטובת בני עמנו וכל יושבי הארץ ולהרמת קרן מדינתנו. גדול התפקיד שהוטל עלי. אבל בשר ודם אני ועלול להיכשל חלילה במעשיי…" חוק יסוד: נשיא המדינה לא התקבל אלא ב־1964, סמכויותיו של ויצמן לא היו ברורות, אך הוא נהג להתבדח: "הדבר היחיד שלתוכו אני יכול לדחוף את אפי הוא הממחטה". מי שהיה איש רב פעלים בתחומים כה רבים, הבין כי עיקר תפקידו הוא פורמלי, כי עליו לוותר על יומרות וגחמות אישיות וכי עליו לפעול בכל התחומים ברוח של קירוב לבבות. נשיאי ישראל האחרונים סטו לא פעם מהנתיב שסלל הנשיא הראשון. גם חלק מהמועמדים המתחרים עתה על תפקיד הנשיא רחוקים מלפעול ברוחו. אין תמה אם כן על האווירה השוררת בישראל ערב בחירתו של הנשיא העשירי. קל להבין גם את ההרהורים בדבר מהות מוסד הנשיאות, ואפילו בדבר עצם נחיצותו. בקהילות אשכנז נהוגה תפילת "הנני העני ממעש", שנושא שליח הציבור בטרם תפילות מוסף ראש השנה ומוסף יום הכיפורים. ויצמן נהג לצטט את המילים הראשונות של התפילה: "הנני העני ממעש, נרעש ונפחד מפחד יושב תהילות ישראל, באתי לעמוד ולהתחנן לפניך על עמך ישראל אשר שלחוני…" ברוח זו ראוי נשיא ייצוגי לפעול במשטר הפרלמנטרי של מדינת ישראל.