אם יודיעו לך שמחר יחתכו לך אצבע, לא תצליח להירדם; אך אם יודיעו לך שמחר ימותו מאות אנשים בצד השני של העולם כתוצאה מאסון טבע, סביר להניח שזה לא יפריע לך לישון בשלווה. כך הסביר הפילוסוף דייויד יום את רעיון ה"מעגלים הקונצנטריים" שמנסה לספק הסבר לתופעת האמפתיה הסלקטיבית: ככל שכאב נוגע בך ישירות, כך יהיה אכפת לך יותר, ולהפך.
הטלוויזיה בכבלים והאינטרנט מבלבלים את גבולות המעגלים הקונצנטריים משום שאנו חשופים לכל הטרגדיות שבעולם, כל הזמן. ואומנם האמריקאי הממוצע עלול לאבד שעות שינה בגלל תיק ההשקעות שלו מאשר בגלל מספר היאזידים הנרצחים בעיראק. ועדיין, יש לאנשים דרך סלקטיבית להתייחס לטרגדיות אלו העולמיות. התיאוריה של דייויד היום עדיין תקפה, אך מסיבות אחרות. במאה ה-21, אמפתיה סלקטיבית לא נובעת ממרחק אלא ממהות: הסיכוי שלך לגייס אמפתיה לא תלויי במיקומך אלא בזהותו של המוציא להורג.
כפי שכתב לאחרונה השבועון הבריטי האקונומיסט: "תמיד היה ידוע שאין קשר כמעט בין תשומת הלב לסכסוכים לבין מספר הקורבנות, אבל הפער מדכא". חיפוש בגוגל מראה כי אוקראינה מקבלת הרבה יותר תשומת לב מאשר סוריה, על אף שהיו פי 20 יותר קורבנות בסוריה מתחילת השנה. הקורבנות בעיראק לא זכו לתשומת לב עד שהחלו התקיפות האוויריות של האמריקנים, לאחרונה. תחפשו בגוגל "רפובליקת מרכז אפריקה" באנגלית, ותקבלו 30,000 תוצאות בקטגוריית "חדשות." תכניסו "מלחמה ישראל עזה" באנגלית ותקבלו 3.5 מיליון תוצאות. זאת, על אף הפער העצום במספר הקורבנות.
שנת 2009 הייתה דוגמה בוטה ל "פער המדכא" שעליו מדבר האקונומיסט. נגד ישראל התארגן קמפיין בינלאומי שהוליד את דו"ח גולדסטון. באותו זמן, ממשלת סרי לנקה דיכאה באכזריות של תנועת העצמאות הטמילית. כ-40,000 טמילים נהרגו ומאות אלפים הפכו לפליטים. אומנם הוקמה ועדה על ידי המועצה לזכויות אדם אך היא טרם גיבשה מסקנות, חמש שנים לאחר הטבח ההמוני. כמו כן, לא היו הפגנות נסערות מסביב לעולם, והתקשורת הבינלאומית כמעט התעלמה מרצח העם הטמילי.
כפי ששאל לאחרונה השחקן הבריטי פט קונדל: "איפה הייתם, אתם ההומניסטים הנאורים, כאשר אסד טבח בעמו בסוריה או בשיר בסודן? איפה היו ההפגנות הגדולות עבור קורבנות הטבח בניגריה? או עבור אלפי הנרצחים בעיראק? אך כאשר היהודים בישראל סופסוף מגיבים להתקפות של טרוריסטים אסלאמיים, העולם משתגע". וכפי שכתב לאחרונה הסופר הצרפתי פיאר ז'ורד: "מבחינה תקשורתית, הלינץ' של מאה נוצרים בפקיסטן שווה פחות מפלשתיני אחד מת." הדבר נכון גם לגבי הקורבנות הלא-מוסלמיים של המדינה אסלאמית בעיראק או של בוקו חראם בניגריה.
אכן מוטב לשאול מדוע אין לתקשורת הבינלאומית ולהומניסטים נאורים זמן פנוי עבור הטיבטים, האויגורים, הטמילים, הכורדים, הצ'צ'נים, הגאורגים, הסודנים הנוצרים, העבדים השחורים במאוריטניה, הטוארגים בניז'ר, האינדיאנים בגואטמלה, הסהראווים במרוקו, היאזידים, הנוצרים, הטורקמנים, השבאקים בעיראק, השחורים בדרפור, או המיעוטים הנצרים בעולם המוסלמי. ומוטב לשאול גם מדוע הטבח של מוסלמים על ידי מוסלמים לא מעורר התרגשות.
השריעה תגיע גם לפינלנד, אינשאללה!
בעצם, ראש ממשלת טורקיה לשעבר ארדואן ענה לשאלה הזאת באוגוסט 2009 תוך התייחסות להאשמה של רצח עם בסודן. "מוסלמי לא יכול לבצע רצח עם. זה בלתי אפשרי". גירסת ארדואן. אם כן, מי ביצע את רצח העם הארמני ואת רצח העמים השחורים בסודן? ומי רצח למעלה מ-100,000 כורדים בעיראק ב-1988, 150,000 אלג'ירים ב-1991, וכ-200 אלף סורים בשלוש השנים האחרונות?
האמת המרה היא שה "הומניסטים הנאורים" לא סופרים את קורבנות האסאלם, ושהמדינות לא סופרות את קורבנות המעצמות הכלכליות. גם להיות קורבן של מדינה בודהיסטית (כמו סרי לנקה) לא משתלם מבחינה תקשורתית. הסינים ימשיכו לכבוש את טיבט ואת בשינג'יאנג ולהתנחל שם, משום שאף מעצמה (כולל ארה"ב) לא יכולה להרשות לעצמה להסתבך עם סין. הסינים הרגו כ 200 "מורדים" מוסלמים בשינג'יאן ב- 2009 עוד כ 100 בסוף חודש יולי השנה, אך לא תשמעו תביעה אמריקאית לעצמאות של טיבט או של שינג'יאנג. אם אתם תוהים למה, העובדה שממשלת סין מחזיקה ב 1.33$ טריליון של אגרות חוב ממשלתיות אמריקאיות תענה לשאלתכם.
יחד עם זאת, ניתן לזהות היום במערב שתי נטיות הפוכות לגבי תופעת האמפתיה הסלקטיבית. יש כאלו שטוענים בפרוש שיש להם יותר אמפתיה כלפי קורבנות היהודים משום שהיהודים עצמם אחראים לאלימות של אויביהם נגדם. אך יש גם כאלו שמבינים שמול הברבריות האסלאמית, ישראל היא היעד הראשון אך לא האחרון, ושאירופה היא הבאה בתור.
דוגמה מעניינת לנטייה השנייה היא מאמרו של ג'ון לי אנדרסון ב-New Yorker על עריפת ראשו של העיתונאי האמריקאי ג'יימס פוליי על ידי הראפר הבריטי של דאע"ש. למחבל שערף את ראשו של פוליי היה מבטא בריטי. עריפת ראשים עם מבטא בריטי מתחילה להיות תופעה. לפני שנה, שני בריטים שהתאסלמו ערפו את ראשו של החייל לי ריגבי בפרבר של לונדון. מאות אזרחי בריטניה ומדינות אחרות באיחוד האירופי נסעו לסוריה ולעיראק כדי להצטרף להקמת הח'ליפות. לי אנדרסון מתייחס גם לסיפורו של סעיד וואראבה, מוסלמי בן 22 שגדל בפינלנד ושהצטרף לדאע"ש. בסרטון שהוא העלה ביוטיוב דרך הסמרטפון שלו, הוא מצהיר: "השריעה תגיע גם לפינלנד, אינשאללה!"
הנטייה השנייה מיוצגת על ידי העיתונאי הצרפתי אלן גרש, עורך העיתון Le Monde diplomatique. לפני חודש וחצי כתב גרש מאמר על הצעת חוק נגד טרור בצרפת. הצעת החוק קובעת, בין השאר, כי חל איסור על אזרחים צרפתים לעזוב את צרפת על מנת להצטרף לפעילות טרור עוינת, לפשעי מלחמה, ולפשעים נגד האנושות מחוץ לגבולות צרפת (הכוונה, כמובן, היא למנוע ממוסלמים צרפתיים מלהצטרף לדאע"ש). ובכן, כותב גרש, אם החוק יעבור על ממשלת צרפת למנוע מיהודים צרפתיים לעזוב את המדינה כדי לעלות לישראל, משום שעלייה לישראל משמעותה התגייסות לצה"ל. ומי שמתגייס לצה"ל שותף לפעילות טרור, לפשעי מלחמה, ולפשעים נגד האנושות.
איננו מעצמה בודהיסטית
מוטב שנבין, כאן בישראל, שהעולם המערבי הולך ומתחלק בין אלו שמתחילים לחשוש מן האסלאם לבין אלו שרואים באסלאם שותף טבעי לפתולוגיה האנטישמית שלהם.
אילו ישראל הייתה מעצמה בסדר גודל של סין, או אם היא הייתה מדינה מוסלמית או בודהיסטית, אף אחד לא היה סופר את הקורבנות בעזה. אין זו סיבה, כמובן, כדי להתעלם מדיני המלחמה ומכללי האתיקה של מדינה דמוקרטית. הצביעות של אויבינו אינה מצדיקה שנתנהג כמוהם בשדה הקרב. אך על הדיפלומטים הישראלים להפנים את העובדה שתיאטרון האבסורד הזה יימשך כל עוד והם יתגוננו במקום לתקוף. במקום להגיב להשמצות, עלינו לחשוף את פשעי אויבינו ולהביך אותם כדי להעלות את מחיר צביעותם.
המאמר התפרסם לראשונה באתר מידה 
