החלטת בית הדין הבינלאומי לצדק לפיה על ישראל לעצור באופן מיידי את המבצע ברפיח, חושפת עיוות אשר דורש מישראל לשנות גישה בכל הקשור להתנהלותנו מול מוסדות המשפט הבינלאומי

החלטת בית הדין הבינלאומי לצדק (ה-ICJ) לפיה על ישראל לעצור באופן מיידי את המבצע ברפיח חושפת את הריקבון המוסרי שפשה במוסדות הבינלאומיים. ה-ICJ, שבראשו עומד שופט ממדינת אויב, מנצל את האמנה נגד רצח עם כדי להציל את מרצחי ואנסי החמאס. העיוות הזה דורש ממדינת ישראל שינוי גישה רציני בכל הקשור להתנהלותו מול מוסדות המשפט הבינלאומי.

ניסינו לשחק לפי הכללים המוטים מראש ללא הועיל. אזרחי ישראל השלימו עם שלטון המשפטנים במשך שלושה עשורים בטענת "בג"ץ שכפ"ץ". כשנאלצנו להצדיק את מלחמת הקיום שנכפתה עלינו ב-7.10 מול ה-ICJ, שלחנו את אבי אבות האקטיביזם השיפוטי הישראלי כדי לייצג אותנו.

לאחר צווי הביניים שה-ICJ הוציא בינואר, ישראל הזרימה סיוע הומניטרי חסר תקדים לעזה, למרות שמשמעות הדבר היא הענקת עוד דלק לחמאס להמשיך להילחם נגדנו. הצו הנוכחי מגיע לאחר ירידה דרמטית במספר הפלסטינים ההרוגים (כולל מחבלים) בעזה. 

משפטנים אוהבים להזכיר שכיום אנחנו חיים ב-"סדר בינלאומי המבוסס על כללים", ולכן מתוך חרדת קודש לכללי המציאות, גם אנו לא נציית לצווי ה-ICJ ולא נרפה את ידינו עד לחיסול החמאס, כולל מבצרו האחרון ברפיח. עיון בהיסטוריה של צווי ביניים שהוציא בית הדין מראה שמדינות נוטות לציית לכ-50% מהצווים (כלומר, הציות לצווים שווה להטלת מטבע).

גם הציות המאוד חלקי נמצא במגמת ירידה בעקבות ההתערבות ההולכת וגדלה של בית הדין בסכסוכים ברחבי העולם. בשנים האחרונות, רוסיה, אזרבייג'ן, ארה"ב ומיאנמר התעלמו מצווים שנתפסו כפוגעים באינטרסים החיוניים של המדינה.

ב-1984, ממשל רייגן פרש מסמכות ה-ICJ על ארה"ב במהלך תביעה שניקרגואה הגישה נגדה בטענה להפרות אמריקאיות לכאוריות של הדין הבינלאומי. על מדינת ישראל לפרוש באופן מידי מאמנת הרצח עם וכל אמנה אחרת הכוללת יישוב סכסוכים בפני ה-ICJ.

המדינה תמיד יכולה להצטרף שוב לאמנה לאחר הגשת הסתייגות מסמכות השיפוט. בטחון ישראל חשוב מכדי להפקידו בידי 15 שופטים זרים, חלק גדול מהם ממדינות אויב או דיקטטורות. הפסקנו לשחק לפי כללים מוטים מראש.

פורסם לראשונה במעריב