האם לגיטימי שהפרלמנט יגביל בחוק את בתי המשפט בביקורת מנהלית?

פורום קהלת

החלטה מעניינת של בית משפט בריטי רלוונטית מאד לשיח בישראל: האם תיתכן חקיקה שקובעת שהחלטות מסויימות של רשויות המדינה יהיו חסינות מביקורת שיפוטית, או שהדבר נוגד עקרונות על-חוקתיים.

במשפט אחד:

שלטון החוק מחייב את כל רשויות השלטון, כולל את בית המשפט – העיקרון המוביל של השיטה הבריטית הוא העליונות של חקיקת הפרלמנט.

פסק דין זה של בית משפט הבריטי מעניין מאד בהקשר הישראלי. באנגליה כידוע אין חוקה, ובכל זאת נטענה טענה שחוק מסוים שנחקק חייב להיפסל כי הוא נוגד עקרונות יסוד, כגון זכות הגישה לערכאות. בית המשפט באנגליה נצמד לעיקרון ריבונות העם ושלטון החוק: רשויות המדינה שואבות את סמכותן מריבונות העם, ובהעדר הסמכה דמוקרטית לא ניתן לגבור על חוק של הפרלמנט.

מה היה הסיפור?

אזרח בריטי שרוצה לעתור נגד החלטות של גופי ממשלה מסוימים (רשות המסים, רשות המקרקעין ורשות ההגירה) – חייב בהתאם לחוק לפנות לגוף שנקרא “הטריבונל העליון”. זו ערכאה מינהלית, כלומר גוף ממשלתי הפועל תחת משרד המשפטים ולא תחת הרשות השופטת, והיא דנה בערעורים על החלטות בתחומים אלה.

בשנת 2011 פסק בית המשפט העליון הבריטי (פסק דין Cart) כי החלטות הטריבונל העליון כפופות לביקורת שיפוטית, כלומר ניתן לעתור לבית המשפט נגד החלטות של המוסד הזה ובית המשפט רשאי לבטלן.

בשנת 2020 הקימה ממשלת בריטניה ועדת בדיקה (ועדת פולקס) לגיבוש המלצות לשיפור המשפט המנהלי. בדו”ח הוועדה הומלץ בין היתר לבטל את האפשרות של ביקורת שיפוטית על החלטות הטריבונל העליון, בעיקר מטעמי יעילות.

בעקבות ההמלצות חוקק הפרלמנט הבריטי בשנת 2022 תיקון לחוק בתי המשפט (Tribunals Courts and Enforcement Act 2007) שקובע שהחלטת הטריבונל העליון שלא להתיר הגשת ערעור חסינה מביקורת שיפוטית. כלומר, החוק השיב את המצב לזה שהיה קודם פסיקת בית המשפט העליון הבריטי בשנת 2011. בישראל התקשורת מכנה חוק כזה “חוק עוקף בג”ץ”.

הסיפור שהגיע לבית המשפט הוא של אזרחית פיליפינית, Oceana שמה, אשר הגיעה לבריטניה באשרת סטודנט וביקשה רשות להישאר במדינה לאחר שפג רישיון השהייה שלה. הבקשה שלה נדחתה, וגם בית הדין המנהלי – הטריבונל העליון – דחה את בקשת השהייה של העותרת וקבע כי החלטתו היא סופית ולא תינתן רשות ערעור.

Oceana פנתה אל ה-High Court שהיא הערכאה הכללית הראשונה, כדי לדון מחדש בבקשת השהייה שלה. העותרת טענה כי החוק המחריג החלטות מנהליות מביקורת שיפוטית פוגע פגיעה אסורה בעקרון “סמכות הפיקוח השיפוטית”, ולכן בית המשפט מוסמך מכוח עקרונות המשפט המקובל להתעלם מהחוק הזה.

בית המשפט דחה את הטענה באופן חד-משמעי: הפרלמנט קבע בצורה ברורה את גבולות הביקורת השיפוטית בחקיקה ראשית ובית המשפט מוסמך לפעול רק במסגרת החוק. אין שום אפשרות לבית המשפט להתעלם מחקיקת הפרלמנט.

השופט פסק כך [בתרגום שלי]:

“העמדה המשפטית לפי חוקי אנגליה וויילס ברורה וקבועה. נקודת המוצא היא כי בתי המשפט הם בעלי הסמכות לפרש חקיקה, כולל חקיקה מגבילה. זוהי דרישה יסודית של שלטון החוק ובתי המשפט שומרים בקנאות על תפקיד זה. יחד עם זאת, שלטון החוק מחייב את בית המשפט כמו כולם. המשמעות היא שתחת שיטתנו החוקתית, יש לתת תוקף לרצון הפרלמנט המתבטא בחקיקה. בהיעדר חוקה כתובה היכולה לשמש סוג של חוק “עליון”, מעמד החקיקה כמקור האולטימטיבי של החוק הוא בסיס הדמוקרטיה בממלכה המאוחדת. הכלל היסודי ביותר של משפטנו החוקתי היא כי הכתר-בפרלמנט ריבוני ושחקיקה שחוקקה על ידי הכתר ברשות שני בתי הפרלמנט היא עליונה. סמכות הביקורת של בית המשפט הנובעת מהמשפט המקובל אינה חסינה מעקרונות אלו במקרים שבהם החקיקה נוקטת לשון ברורה, והפרלמנט במפורש התייחס לסוגיית חסימת הביקורת [בסעיף הזה]. בקיצור, אין חוק נעלה על חקיקה ראשית, אלא כאשר הפרלמנט בעצמו התיר זאת.”

כתיבה: עו”ד אברהם שלו

לחזרה לגיליון

להרחבה:

הפיסקה הרלוונטית מפסק הדין במקור:

"The legal position under the law of England and Wales is clear and well established. The starting point is that the courts must always be the authoritative interpreters of all legislation including ouster clauses. That is a fundamental requirement of the rule of law and the courts jealously guard this role. However, the rule of law applies as much to the courts as it does to anyone else. That means that under, our constitutional system, effect must be given to Parliament’s will expressed in legislation. In the absence of a written constitution capable of serving as some form of “higher” law, the status of legislation as the ultimate source of law is the foundation of democracy in the United Kingdom. The most fundamental rule of our constitutional law is that the Crown in Parliament is sovereign and that legislation enacted by the Crown with the consent of both Houses of Parliament is supreme. The common law supervisory jurisdiction of the High Court enjoys no immunity from these principles when clear legislative language is used, and Parliament has expressly confronted the issue of exclusion of judicial review, as was the case with section 11A. In short, there is no superior form of law than primary legislation, save only where Parliament has itself made provision to allow that to happen."